פאדיחת SMS

פאדיחת SMS

בפרקים הקודמים של "אנדרדוג":

בדרך לפגישה השנייה עם בינה המאבחנת, גלגלי הסקייטבורד עושים את רוב העבודה. האוויר כל כך נעים, וזה הזמן שבו הראש מתמלא במחשבות.

החורשות שבאזור בנייני הרכבת, השבילים שליד הגבעות והמזרקה בגן פוליטי הם חלק עיקרי מהנוף בשכונה שלנו, בין האוניברסיטה לחוף. יש מועדון שנקרא "פוקוס", זה ליד הטלוויזיה החינוכית.

לפעמים בורח ברווז מהגן הזואולוגי. יש סיפורים על נחשים ליד השומר הצעיר. כולם מכירים את חאג'ה. אי אפשר לעבור ליד מוזיאון הארץ בלי לראות לטאה. מי שאכפת לו מהסביבה מצטרף להפגנת "לא לקניון". ואם אתה באמת אדם טוב, אתה מוסר בגדים שקטנים עליך לוויצו – זה ליד פינה, הפאב השכונתי. השבוע יצאנו לשם ולידינו ישבו יונה אליאן וששי קשת, ניגבו חומוס כמו אנשים רגילים (אני די אוהב את השכונה שלי 🙂 ).

הגעתי לבניין של בינה ועליתי לדירה. בזמן הטיפוס במדרגות שלפתי את ה-SMS ששלחתי לעצמי: תזכורת לעצמי: להתנצל שתקעתי אותה בשירותים ולתת צ'ק.

לחצתי על הפעמון, בינה פתחה. לא הייתי צריך את התזכורת, באמת התנצלתי מהלב והיא באמת קיבלה את ההתנצלות (ואת הצ'ק). בזמן אותה פגישה, שהתרחשה בישראל,  בארצות־הברית יש כבר המון הורים שהחליטו להקדיש את החיים שלהם למאבק בריטלין. השבוע אבא שיגע אותי עם זה:

זה נושא רגיש בכל העולם, אבל אתה, זה לא אכפת לך בכלל, מיליוני אימהות לא ישנות בלילה.
מ'כפת לי באמת? זאת בעיה שלי?
אבל מכלום לא אכפת לך אבי! אתה חושב שזאת החלטה פשוטה לאבא לתת לילד שלו ריטלין?
לא'כפת לי! זרקתי והסתובבתי חזרה לחדר, החיים גם ככה זבל.
אל תסובב לי את הגב, אני מדבר אליך! לא טורקים דלתות בבית הזה, חוצפן!

נעלתי את הדלת והתחלתי לבדוק את זה. אבא צדק, זה הלהיט החדש באמריקה. זה גם נושא מאוד (אמא, איך מאייתים פרו-בו-ק-טי-וי?). זה אפילו ב"שישים דקות", וגם ברפי רשף דיברו על זה. אבל את המידע הכי מדויק אני תמיד משיג מהתכנית של Dr. Phil.

איפה אתה, אבי? שאלה בינה.
מה?
שאלתי, איפה אתה?
מה זאת אומרת? בחדר הזה! (בינה צוחקת)

אני בוחן את החדר. על המדף כל הספרים נראים ישנים, חוץ משניים שהעטיפה שלהם נראית חדשה ואני מצליח לקרוא את השמות שלהם: "ינקות מדעי המוח" ו-"טיפול בפרחי באך"

–  ואיפה אתה עכשיו?
את יודעת, בינה? אני רב עם כולם מאז שהתחילו לבדוק מה לא בסדר עם הריכוז שלי. במיוחד עם אבא.
על מה רבתם?
הוא הכריח אותי לקרוא כתבה על ריטלין, ואמרתי: "אין מצב, כי למה לקרוא עכשיו דברים מלחיצים כאלה?" ואז הוא התחיל לצעוק: "כולם סביבך מתרוצצים, קורעים את התחת, ואתה לא יכול לקרוא שמונה עמודים? תתבייש לך!" ואני צעקתי עליו בחזרה: "מישהו שאל אותי אם אני בכלל רוצה לקחת כדורים?" את יודעת בינה? את די טובה בלדובב אנשים. בסוף הוא אמר: "אתה חושב שאכפת לי כדור או לא כדור? זה החיים שלך, שום דבר לא שווה אם אתה לא בנאדם רגיש, ואתה, ילד שלי, אתה רק מרוכז בעצמך, ושם על כולנו ככה (הוא הראה ביד שלו אגרוף)". בינה, "הפרעת קשב" זה גם להיות אגואיסט?

האוויר עמד בחדר, ולפני שבינה מספיקה לענות, אני מקבל SMS. אני מסתכל בצג ורואה שהוא מויו (החברה שלי): אתה חרא. זה נגמר.

BUGGER, אני צועק.
מה קרה אבי? בינה נבהלת והקול שלה קופץ.
מה זה ההודעה הזאת?! אני קם מהכיסא ונעמד נסער בחדר. אני לא מבין את זה.

אני מסתכל שוב ופתאום רואה שאת ה-SMS ממקודם (תזכורת לעצמי: להתנצל שתקעתי אותה בשירותים ולתת לה צ'ק) שלחתי בטעות גם לויו.

BUGGER, אני צועק שוב.
אבי, תשתף גם אותי.
רגע בינה, רגע, אני באמצע.

אני מחליט להתקשר לויו והמכשיר נכבה BUGGER!! חזרתי להתיישב בכיסא, פתחתי את השרוך של הנעל וקשרתי ופתחתי וקשרתי עד שבינה שואלת:

מה אתה עושה?
אני פותח ושורך את השרוך, אני עושה את זה לפעמים. הפסקתי עם השרוך ושילבתי ידיים. מתי שהשרוכים שלי פתוחים זה אומר שהכל טוב.
עכשיו הם סגורים…
יש לך עין את.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.