על הרצפה

על הרצפה

שתי שניות. זה כל מה שלוקח לבן הקטן שלי לעבור ממצב עמידה למצב שכיבה. ואין מדובר חלילה בשכיבה על מיטה/מזרון/משטח נקי. לא לא, הקטן שלי נשכב על הרצפה. או על המדרכה. או על החול של ארגז החול. בכל מקום שהוא עומד, יהיה זה בבית או ברחוב, הוא גם יכול להישכב.

פיספסת את הפוסט הקודם? הנה הוא
רוצה לקרוא את הפוסט החדש ראשון?
הקליקי כאן

ולמה שהוא יישכב על הרצפה? כי הוא מתעצבן. וכשהוא מתעצבן, במקום לטרוח לומר "אמא, אני כועס/ אני לא רוצה/ זה לא מוצא חן בעיני", הקטן פולט צרחה שמחרידה את כל הרחוב, ואז מייד נשכב. על הרצפה. ולפעמים גם רוקע ברגליים ומכה בידיים את הקרקע.

זה נקרא התקף זעם, לימד אותי ד"ר גוגל אחרי כמה פעמים שזה קרה. הילד מתעצבן, הילד לא יודע איך להביע את העצבים, הילד חוטף ג'ננה ונשכב באמצע הרחוב.

עכשיו, כל זה יפה ומובן ומדעי, אבל רבאק, הרצפה מלוכלכת! והמדרכה עוד יותר מלוכלכת! והקטן, שבדרך כלל לובש בגדים שהרגע יצאו נקיים מהארון, מקפיד לנגב את כל המדרכה עם החולצה שלו. ואז מוסיף פוליש עם השיער הנקי-עד-לפני-רגע. ואז כשהוא סוף סוף קם, הוא מצפה שאני ארים אותו ואמרח קצת לכלוך גם על עצמי.

ואם לא מספיק לי כל הלכלוך הזה שהקטן טורח לצפות בו את עצמו, אז זה גם פאדיחה. אנחנו בסופרמרקט, הקטן מצביע על שוקולד כלשהו, אני לא מסכימה לקנות לו, והוא בתגובה אלגנטית  משתטח מול כולם על הרצפה (המלוכלכת, ברור).

אני יודעת שאסור להיכנע להתקפי זעם, ולכן אני רק עומדת לידו ומנסה לדבר על ליבו בהדגמת סימפתיה פלוס הצעת תחליפים ("אני מבינה שאתה רוצה שוקולד אבל זה לא טוב לך. אני אקנה לך מלפפון במקום השוקולד הזה". אני לא יודעת למה הוא לא משתכנע…).

זה כמובן לא עוזר וחמש דקות יחלפו כשהוא שוכב על הרצפה, צורח ורוקע ברגליו. עוברי אורח תוקעים בי מבטים שנעים מאמפתיה של בעלי ניסיון דרך מבטי בוז לחוסר השליטה שלי בילד ועד מבטים תוהים של מה האישה האיומה הזאת עשתה לילד המסכן.

אחרי חמש דקות בממוצע הילד מבין ששוקולד הוא לא יקבל פה, וכאילו לא קרה כלום הוא קם והולך כמו ילד טוב. עד שמגיעים למסטיקים. ואז שוב חוזרת הסצנה אחת לאחת.

אולי אני צריכה לדבר עם הנהלת הסופרמרקט שנעשה ברטר – הם יכולים לחסוך בזכותי על הוצאות ניקיון, שהרי הילד מנקה להם את הרצפה של רוב החנות, ואני בתמורה אולי אזכה להנחה על משהו. נגיד, שוקולד…

אני יכולה רק להתנחם שהוא לא עושה את זה רק לי. שבת אחת אבא שלהם לקח את הילדים לגינת השעשועים וכשהוא איחר לחזור והתקשרתי לשאול מה קורה, הוא דיווח שדווקא היה בדרך הביתה אבל הקטן נשכב על הרצפה בפארק ומסרב לקום. "זה כל כך מביך", התלונן אבא שלהם בטלפון, "אנשים תוקעים בי מבטים ממש מוזרים". כן, ספר לי על זה. אז מה אתה עושה עם זה? תהיתי. "אני?" ענה לי אבא שלהם בלי להתבייש, "אני מתפדח. אז עמדתי בצד וכל מי שעבר ותקע מבט ציקצקתי לידו 'איזה חוסר חינוך… באמת…'. רק קיוויתי שלא יעבור מישהו שמכיר אותנו".

התשובה שלו כל כך מעצבנת אותי שמתחשק לי להישכב על הרצפה ולצרוח בעצמי. ממ, מעניין אם זה תורשתי.



2 thoughts on “על הרצפה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.