הלילה שאחרי: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

הלילה שאחרי: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

הלילה הראשון הוא הקשה ביותר.  אני זוכרת אותו בערפול מסוים, מתוך מסך כבד של בחילה קשה. המורפיום מוזרם אל הגוף במהלך כל הניתוח, ואחת מתופעות הלוואי האפשרויות היא תחושת בחילה כבדה מאד, שהאפילה (במקרה שלי) על כל רגש אחר.

שוב ושוב קראתי לאחיות כדי שיתנו לי משהו נגד הבחילה. "כבר נתנו לך, חמודה", התנצלה האחות, והזריקה עוד משהו אל תוך העירוי שלי, שסיפק לי בערך 20 דקות של רגיעה מסוימת, עד הגל העכור הבא.

אחרי שחברתי הטובה נסעה הביתה לקראת חצות נשארתי לבד בחדר הגדול, מגבת רטובה על מצחי, כלי פלסטיק קטן מונח על בית החזה שלי (מוכן לקלוט את כל חומרי ההרדמה שאיימו לפרוץ החוצה) ושלל רחמים עצמיים מחבקים אותי חיבוק חונק. לילה בבית חולים עשוי להיות חוויה מלאת בדידות.

לקריאה נוספת:
לאכול טוב ובריא: הכול על תזונה נכונה
מסע ארוך ומורכב: על ניתוח לקיצור קיבה

העירוי שהזרים נוזלים אל גופי גדש לי את השלפוחית והייתי חייבת לרוקן אותה. "אסור לך לקום", נבהלה האחות שנכנסה אל החדר והבחינה בי מנסה (לשווא) להרים את עצמי מהמיטה. שרירי הבטן כואבים מדי כשמנסים לקום, וממילא סחרחורת המורפיום לא מאפשרת לי לעבור למצב מאונך.

אשת הצוות הנעימה הביאה לי סיר לילה פעם אחר פעם, ואני מגלה שברגעים של חוסר אונים מוחלט מתפוגגים הרבה מרכיבים אישיותיים שמאפיינים אותי בימים של שגרה: נעלמת הבושה, מסתלקת המבוכה, מתפורר האגו. כל מה שנותר הוא רק תלות גמורה בחסדיה של האישה שמכוונת את סיר הלילה מתחתיי ועוזרת לי לזכות בתחושת שחרור והקלה.

קצת לפני שהאיר הבוקר הגיעה שוב האחות הרחמנייה כדי לשאול לשלומי. "רע" לחשתי בלי כוחות והיא שאלה אם אני רוצה פטידין. לא ידעתי מה זה פטידין, אבל אם מציעים לך סמים כשאת מאושפזת בבית חולים, את מסכימה בלי לשאול יותר מדי שאלות.

יבורך ממציא הפטידין, שסייע לי להירדם סופסוף, עם אור ראשון של שחר. מקץ שעה של שינה בערך האור בחדר נדלק והאחות הגיעה כדי למדוד לחץ דם וחום. חצי שעה אחריה הגיע גם הרופא לביקורת ראשונה לאחר הניתוח.

בוקר שגרתי עלה על בית החולים "אסותא".

קרני השמש חודרות מבעד לחלון ומביאות עמן נחמה גדולה. איכשהו, תמיד מרגישים פחות רע באור יום. הבחילה שוככת מעט (אף שהיא עתידה ללוות אותי בדרגה כזו או אחרת עוד דרך ארוכה). האופטימיות חוזרת לטפטף פנימה, אל הלב. השורה הנפלאה מתוך השיר של שלום חנוך מתנגנת לי שוב ושוב באוזניים ומזכירה לי: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

יש לך שאלה על תזונה?
לפורום התזונה והדיאטה יש תשובה

אחרי שהסתיימה אפלת הלילה הראשון, שבו כל אחת מהמנותחות התייסרה בחדרה בכאביה ובמצוקותיה, מי בדממה ומי בזעקות שבר, פגשתי אותה במסדרון. התהלכנו באטיות לאורך המסדרון, מגלגלות לצדנו את עמודי העירוי כאילו היינו שתי נשים שמוליכות בשלווה את הכלבים שלהן בשדרה ומפטפטות על הא ודא.

"אני ממש מצטערת שעשיתי את הניתוח הזה", היא נאנחה בייאוש, ואני לטשתי בה עיניים תוהות. "את צוחקת?" ספק שאלתי-ספק קבעתי. היא נדה בראשה לשלילה. לא, היא לא צוחקת. "את לא יודעת איך כאב לי בלילה", היא שיתפה, חיוורת ומותשת אחרי לילה בלי שינה. "בכיתי מכאבים ושום דבר שנתנו לי לא עזר." הנהנתי בהבנה מוחלטת וסיפרתי שגם עליי עבר לילה דומה, למרות שכאבים דווקא לא היו לי. "אבל, אז מה?" שאלתי אותה. "הנה, עבר הלילה. נגמר. לא יחזור עוד כמוהו".

מבחינתי זה הרי ברור לגמרי:
גם ברגעים הכי מחורבנים, הכי כואבים והכי מעיקים, תמיד לזכור שיש נקודת סיום. אסור להגיע למסקנות נמהרות ("חבל ש.." "למה עשיתי..") דווקא באותם רגעי שפל, כי הם לא מייצגים דבר מלבד חולשה רגעית ושיקול דעת משובש. לא מכנסים ועדת חקירה באמצע המלחמה. מחכים להפסקת האש ורק אז דנים במחדלים (אם היו) כדי להפיק לקחים לגבי העתיד.

הרי כשהצבעים כל כך קודרים מסביב, ברור שזה צובע את כל המסקנות בגוונים פסימיים.

כשהגל שוטף אותך, זה לא הרגע לשאול את עצמך למה נכנסת למים מלכתחילה. עדיף שתתמקדי במאמצים להשאיר את הראש מעל המים מבלי להכניס מים לריאות. אחר כך, כשתעמדי כבר על קרקע יבשה, יהיה מספיק זמן להסיק מסקנות. אולי תגלי שדווקא היה שווה לטבול במים הסוערים האלה, כדי להגיע אל חוף המבטחים שרצית.

חבל שלא לקחתי את הפרטים של הבחורה ההיא. הייתי שמחה להתקשר אליה חודש אחד אחרי (אחרי שהיא תחזור להרגיש כמו עצמה, תשיל מעליה מספר לא מבוטל של קילוגרמים ותרחף מרוב אושר כמה סנטימטרים מעל לאדמה), כדי לשאול אותה אם היא עדיין מתחרטת.

מזכירה לעצמי שוב ושוב, כדי שלא אשכח:

גם כשקשה, להקפיד לשים לב לכך שזה משתפר טיפ טיפה בכל יום.



9 thoughts on “הלילה שאחרי: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר”

  • היי אבישג
    אני רק בתחילת הדרך. (עוד לא נפגשתי עדיין עם הרופאה שמאשרת את הניתוח)
    ואני מחכה לפוסטים שלך בקוצר רוח.
    הניתוח מאוד מפחיד, אותי וגם כל הסיבוכים שאחרי.
    אבל אני מרגישה שזה חיים, ולהישאר כמו שאני זה מוות….

    • יהודית יקרה,

      בגלל תגובות כמו שלך התחלתי לכתוב את הבלוג הזה 🙂
      אני מבינה שהניתוח מפחיד (פחדתי באופן נורא לפני כן) אבל זה באמת נסבל, הכל. חוץ מהלילה הראשון שהיה לא קל, השיפור ניכר מיום ליום וחוזרים לשגרה די מהר. זו פשוט שגרה חדשה שצריך להתרגל אליה, אבל מתרגלים (בפוסטים הבאים אפרט על כך יותר).

      לגבי הסיבוכים –
      אני מאמינה בכל לבי שהסיבוכים של עודף משקל (במידה שמסכנת את הבריאות) הם גרועים בהרבה מהסיבוכים האפשריים של הניתוח. שכיחותם נמוכה ביותר מבחינה סטטיסטית, ובדיוק כפי שכתבת – לעתים המצב הקיים הוא גרוע אף ממוות.
      זו החלטה שעלייך להגיע אליה בשיקול דעת ולאחר חשיבה מעמיקה כמובן, אבל אם הגעת להחלטה ואת שלמה אתה – אל תניחי לפחד הרגעי לרפות את ידייך.

      המון הצלחה.

  • שלום לך אבישג.
    מאחלת לך רפואה שלמה והחלמה מהירה. ב"ה מקווה שאת מרגישה טוב יותר
    וחוזרת למסלול. אשמח לשמוע ממך. סוף שבוע נעים לכם בשורות טובות ובריאות
    שבת שלום, בברכה, גליה ביץ.

    • שלום, גליה.
      מרגישה טוב יותר מיום ליום, שיפור מתמיד.

      תודה רבה לך,
      מוזמנת להמשיך לעקוב אחרי הפוסטים.

  • הכאב הזה מתגמד לחלוטין לאחר התוצאה שלשם כך התכנסנו זה הניתוח שהציל את חיי ושינה אותם מקצה לקצה !! ממליצה בחום לכולן/ם

    • היי לי.

      מניחה שזו חוויה אישית וסובייקטיבית לכל אחד. למרות שכל המנותחים עוברים בדיוק את אותו ההליך, התגובות והתחושות הן שונות כי האנשים הם שונים.
      שמעתי כבר אנשים שטוענים שהם מתחרטים שעשו את הניתוח. (בעיקר אנשים שלרוע מזלם, נכנסו לסטטיסטיקה של הסיבוכים לאחר הניתוח).
      למען הגילוי הנאות אגיד שאני מכירה באופן אישי הרבה יותר אנשים שמאד שמחים על ההחלטה, ושהניתוח אכן שינה את חייהם מן הקצה אל הקצה באופן חיובי.

      שמחה לקרוא שאת ביניהם.

      תודה על התגובה!

      • היי אבישג,
        אני מאחלת לך בהצלחה רבה!
        עברתי כזה ניתוח לפני שנה ואני יכולה לומר לך שמיום ליום זה משתפר ובכלל ההרגשה
        נעשת טובה יותר ונוחה.
        כל אחת עוברת את הניתוח בצורה אחרת, אני למשל עברתי את היום יומיים הראשונים
        כמעט רק בשינה ולשמחתי הרבה לא חשתי בכאבים מלבד בתזוזה של לקום ולשכב.
        תהיי חזקה!!!
        עוד קצת שתצאי לקנות בגדים במידה קטנה יותר כבר תשכחי את הקושי הראשוני.

        • תודה רבה, מלי.

          החודש הראשון היה לא קל, אבל השיפור ניכר מיום ליום גם במהלך החודש הראשון וכפי שכתבתי בפוסט – לא איבדתי אופטימיות אפילו לרגע.
          חשוב בעיניי לזכור (בפרט ברגעים הלא קלים) שהקושי הוא זמני והוא חלק מהתהליך.

          תודה רבה לך.

          • שלום לך אבישג,

            מיהו הרופא שניתח אותך? ומי אמור לאשר את הניתוח לאחר שביקרתי במרפאת השמנה באסף הרופא וקיבלתי מהדיאטנית, הפסיכולוג, רופא פנימי, רופא כירורג אישור בתיק שלי שם לניתוח?!
            תודה יעל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.