בגוף ראשון: קיצור הקיבה האישי שלי

בגוף ראשון: קיצור הקיבה האישי שלי

מאז הניתוח הפכתי למעין כותל מערבי עבור אנשים ששוקלים לעבור את הניתוח בעצמם. להבדיל מכותל, אני שמחה לעזור ולסייע בכל דרך שאוכל.

אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה היא "איך הרגשת כשהתעוררת מההרדמה?" (השאלה מגיעה בגרסאות שונות. יש את אחותה בנוסח: "כאב לך?" ויש את בת הדודה שנשמעת משהו כמו: "מאילו תופעות סבלת?")

אני מבינה על בשרי את הצורך לשאול שאלות. אני אדם שזקוק למידע לפני שאני עושה צעד משמעותי, כי אחד הדברים שמפחידים אותי יותר מכל הוא חוסר וודאות.

לקריאה נוספת:
לאכול טוב ובריא: הכול על תזונה נכונה
מסע ארוך ומורכב: על ניתוח לקיצור קיבה

גם לפני הניתוח הזה, נאמנה לדרכי ולמנהגי, תשאלתי את המנותחים שבסביבתי כחוקרת משטרתית, לא אפשרתי להם להתחמק מאף שאלה. ערכתי חיפושים נרחבים בגוגל אחרי כמה שיותר מידע, קראתי בפורומים סיפורים אישיים (ולעתים מסמרי שיער) של מנותחים. הרגשתי כמו נמלה חרוצה שצוברת מידע לקראת ימי החורף הקשים.

רק עכשיו, כשאני אחרי, אני יודעת כמה מעט טעם היה בשאלות שלי לפני כן.

עכשיו אני מבינה כמה לא רלוונטיות הן היו, כי אף אחד הוא לא אני, חוץ ממני.

הגוף שלי, על החוזקות והרגישויות שלו, הוא רק שלי, ואין לו שום קשר עם קיבות אחרות של אנשים שאינם אני. בחיי שאין לי מושג איך "מרגישים" אחרי הניתוח. כל מה שאני יודעת זה רק איך אני הרגשתי.

הבחורה שמאושפזת בחדר מולי מספרת לי שבלילה הראשון אחרי הניתוח היא צרחה מכאבים עד אור הבוקר. כל משככי הכאבים שהזרימו לעורקיה לא השקיטו את הכאב. אני מאזינה לה ברחמים רבים.

עליי עבר הלילה הראשון בסבל גדול אמנם (הבחילה הקשה ביותר שחשתי בחיי, שלא חשבה אף לרגע לוותר אל מול ארבעה סוגי תרופות שנאבקו בה), אבל לא חשתי כאבים כלל.

אני מספרת לבחור מהחדר הסמוך שקשה לי קצת לנשום, שיש לי שיעול ליחתי מרגיז והוא נועץ בי עיניים תוהות: הוא לא מכיר את התופעה, הוא לא משתעל בכלל (אגב, תופעת השיעול נפוצה אחרי הניתוח, בשל ההרדמה הכללית).

האישה מקצה המסדרון איבדה את הקול למשך יממה, צרידות שנותרה בעקבות חיכוך צינור ההנשמה במיתרי הקול. אני שואלת אותה אם שרירי הלשון שלה תפוסים (כי מעולם לא הרגשתי תחושה מוזרה כזו) והיא מחייכת. לא, ממש לא.

יש שמקיאים, יש שמרגישים כאבים, יש שחשים סחרחורת חזקה, ויש גם כאלה שפשוט ישנים במשך יומיים ומרגישים סבבה, בסך הכול.

מספר התסמינים גדול ממש כמו מספר המנותחים, ואין האחד זהה למשנהו. בדיוק כמו שקהל שלם יכול לצפות באותה השקיעה, וכל אחד יתאר אותה לאחרים בגוונים שונים, מתוך העיניים הפרטיות והלב האישי שלו.

המכנה המשותף היחיד שמצאתי בין כולם הוא שהלילה הראשון הוא הקשה ביותר. לאחריו, הכול מתחיל לאט לאט להשתפר בצורה ניכרת.

ביום השני אחרי המפץ הגדול, כל המשורוולים הטריים מתחילים לשתות בהוראות הרופאים. לגימות קטנות, מהוססות, בזהירות רבה בוחנים את קווי המתאר החדשים של הקיבה. כולם מתקדמים לעבר הכוס השנייה ואילו אני עדיין נלחמת עם השלוק הראשון. זהו. לא מצליחה יותר. הגוף שלי מגיב בבחילה קשה. הוא דוחה (פיזית) כל דבר שמאיים להיכנס אליו.

האחות מנסה להרגיע את הדכדוך שלי בעזרת עובדות. "יש לך בצקות פנימיות בגלל הניתוח." היא מסבירה בהיגיון. "בגלל זה את לא מצליחה לשתות. זה קורה, אל תילחצי."

אני מבינה שזה קורה, אבל מצטערת שזה קורה דווקא לי. למה כולם מצליחים לשתות ואני היחידה שלא יכולה? עלבון, כעס ופחד מתערבבים זה בזה ויוצרים גוש מעיק שמתיישב גם הוא בתוך הקיבה וחוסם כל מעבר אפשרי של נוזלים.

בביקור הבוקר של המנתח, אני משתפת אותו בכך שאני מאוכזבת מעצמי. מאוכזבת מכך שהגוף שלי לא מתאושש בקצב שציפיתי. איכשהו, ציפיתי שהתהליך כולו יהיה קליל ממש כמו טיפול שיניים שגרתי.

"מה עובר עלייך, תגידי?" הוא שואל בישירות הזו שכבר למדתי להכיר ולחבב. "עברת כריתה של איבר כמעט שלם ממרכז הגוף שלך. איך רצית להרגיש?" וואלה, צודק, אני חושבת.

ופתאום המילה "כריתה" נשמעת אלימה כל כך, מלחמתית. אני מתנצלת בתוכי בפני קיבלתי הכרותה ומקווה שהיא תסלח לי ותסכים לכרות הסכם שלום ביני ובינה.

"הצקנו לקיבה שלך," ממשיך הרופא להסביר. "היא עצבנית עכשיו כי הרגזנו אותה, התעסקנו אתה. ייקח לה כמה ימים להירגע." ואני חושבת על המילים שלו אחרי שהוא נעלם מהחדר, חושבת על ההיגיון הפשוט שטמון בהן, ותוהה איך לא חשבתי על כך בעצמי.

הרי אני מכירה את עצמי איזה שנה או שנתיים בכל זאת. כל איבר בי רגיש (בהתאמה ללב כנראה), אז איך יכולתי לצפות שהקיבה תהיה שונה? כן, הרגיזו אותה מאד והיא פגועה עכשיו. נוטרת טינה. מחרחרת בזעם צודק.

אבל בהנחה שהיא דומה מן הסתם לבעליה, יש לשער שהיא לא מסוגלת להישאר כועסת זמן רב. עניין של כמה ימים, מנות מדודות של חנופה ותשומת לב אוהבת, והיא תימס כמו חמאה, תמחל ותסלח כאילו כלום.

אז אני נותנת לה זמן. לא מתווכחת אתה.

ביום השלישי כולם מסביבי כבר שותים ארבע כוסות ליום ואני בקושי מתמודדת עם כוס אחת קטנה של נוזלים. כל המנותחים שהתאשפזו באותו היום כמוני משתחררים, ורק אני נשארת יום נוסף, עדיין מחוברת לעירוי, עד שהקיבה שלי תתרצה ותסכים להכיל ארבע כוסות נוזלים לפחות.
ככה זה. לא נאבקת ולא מתווכחת. הגוף מחליט כרגע, ולא אף אחד אחר. סבלנות.

השיעור הראשון (מתוך רבים) שבו אלמד להקשיב לגוף ולהבין שהוא מכתיב מעכשיו את הקצב.



20 thoughts on “בגוף ראשון: קיצור הקיבה האישי שלי”

  • היי אני כבר 3 ימים אחרי השרוול וכואב לי אם קמה מהמיטה ואם חוזרת לשכב..ויש לי שיעול של דם..וביום הראשון היה לי קשה וכם בשני היה לי הכי קשה כאב לי נורא..עכשיו פחות כואב רק כשקמה מהמיטה וחוזרת לשכב..גם לא יכולה לשתות כוס של מים..טיפה שותה ומתחיל לכאוב לי

  • שלום אבישג,
    אני נמצאת שנתיים וחצי אחרי ניתוח שרוול. הורדתי (לצערי) רק 40 (ויש עוד מלא!!).
    לצערי בחודשים האחרונים אני עולה במשקל.
    מצד אחד אני מרוצה שעשיתי את הניתוח.
    מצד שני – קיוויתי לרדת הרבה יותר מ- 40 (קיוויתי כבר לרדת מה- 100 אך עדיין לא….).
    ובנוסף עכשיו אני גם מעלה במשקל.
    איך את מצליחה?
    מה הסוד?

    • היי שרונית.

      אני מניחה שאין "סוד" ואין פתרון קסם.
      הורדה במשקל הייתה ותהיה תמיד נוסחה די קבועה: הוצאת קלוריות גדולה יותר מהכנסת קלוריות.
      השרוול רק מקטין את נפח הקיבה, אבל הוא לא קובע עבורך מה תכניסי פנימה. את יכולה (בלי שום בעיה) להכניס הרבה מאד קלוריות שלא תופסות הרבה מקום בקיבה. (עוגת קצפת כל שעתיים תיכנס בלי שום בעיה, למשל).

      בחירות נכונות של מזון הן הכרחיות כדי להמשיך ולרדת במשקל.
      פעילות גופנית תורמת גם.
      אני מאד ממליצה לך לפנות לסיוע ולהדרכה של דיאטנית בריאטרית (דיאטנית שמתמחה בניתוחים לקיצור קיבה), כדי שתוכל ללוות אותך בתהליך הזה.
      שוב, אין קסמים ואין דרכי קיצור. הניתוח הוא כלי עזר מעולה, אבל הוא עדיין רק כלי עזר. העבודה הייתה ונשארת (ותישאר) שלך ובידייך.

      בהצלחה!!

  • הי אבישג!! כל הכבוד שהחלטת לעבור את הניתוח. בכל זאת, מדובר בצעד די משמעותי, קצת "מפחיד" ומשנה חיים… גם אני עברתי את הניתוח לפני שנה ושבועיים, כשאמנם הירידה שלי יחסית איטית למנותחים בתחום זה (ירדתי עד כה רק 30 ק"ג, מתוך כ-70 ק"ג עודף), אבל היד עוד נטויה ואני ממשיכה בירידה.
    אני בהחלט מזדהה אתך בעניין של ההקשבה לגוף וזה הדבר הכי חשוב שאת צריכה לאמץ. השאר כבר יבוא מעצמו. לי אישית, לא היו בעיות רציניות כמו שאת מתארת לאחר הניתוח (רק קצת בחילות בבוקר שאחרי, וזהו!) וההתאוששות שלי הייתה מאוד מהירה.
    עם הזמן למדתי לא להכביד על הקיבה ועל מערכת העיכול כולה בדברים שעושים לי לא טוב (כמו בצקים, או ירקות סיביים במיוחד) ואני בהחלט מרגישה הרבה יותר טוב ויותר בריאה ממה שהייתי לפני הניתוח…. מאחלת לך המון המון הצלחה בהמשך הדרך!!

    • היי, מיכל.

      תודה על התגובה.
      לא היו לי בעיות 'רציניות'. את בוודאי יודעת מהן הבעיות המוגדרות רציניות בניתוח מסוג זה, לשמחתי לא היו לי אף אחת מהן.
      כן סבלתי מבצקות בשבועות הראשונים שהקשו על השתייה ועל האכילה, ומצרבות בחודש-חודשיים הראשונים. כל גוף מגיב אחרת ולכל גוף הרגישות שלו באיברים השונים.

      בסך הכל, התהליך עבר חלק באופן יחסי.
      הבריאות והמצב הכללי השתפר לאין ערוך מבחינתי, ומיום ליום אני לומדת להכיר את עצמי מחדש, הן מהבחינה הגופנית והן מהבחינה הנפשית.
      מי שחושב/ת שהניתוח משפיע רק על הגוף – צפויה לו הפתעה… 🙂

      המון הצלחה גם לך בהמשך הדרך!

    • כתוב מתחת לשמו של הבלוג (בהסבר הכללי) אבל זה לגמרי בסדר לשאול שוב, ואני אענה בשמחה:
      ניתוח שרוול קיבה.

      המשך יום נהדר.

  • אני עברתי את הניתוח המדהים הזה ואכן נהייתי הכתובת של הרבה אנשים במיוחד אחרי שרזיתי אני הייתי 115קילו עכשיו אני 73 מדהים הניתוח עבר קל מאד היו כאבים בלילה הראשון אבל זה היה שווה את הכאבים לאותו לילה ארוךךךךךך!!!!

      • היי אבישג
        בעיניי את ממש גיבורה, אני למשל לפני הניתוח ו מתה מפחד ולא יודעת איך אעבור את הניתוח, ואיזה תופעות תהיינה לי אחרי הניתוח, ואולי אזיק לעצמי במקום להועיל???
        באיזה בית חולים עברת את הניתוח ומי המנתח אודה אם תשתפי דינה

        • היי, דינה.

          תחושת פחד לפני הניתוח נראית לי רגש טבעי מאד, בהתחשב בנסיבות.
          כל זמן שהפחדים לא משתקים אותך, אני חושבת שיש להם מקום טבעי בתהליך.

          עברתי את הניתוח בבי"ח "אסותא" (רמת החייל) על ידי ד"ר גוייטין.
          בפוסט הבא אתייחס באריכות להחלטות והשיקולים הנוגעים לבחירת בית החולים והמנתח.

          מאחלת לך הצלחה רבה,
          והכי חשוב – נסי להגיע לניתוח שלמה עם עצמך (על אף הפחדים).

    • תודה, שלומית.

      חשוב להקשיב לקול הפנימי, אני מגלה את זה ביתר שאת בחודשים האחרונים, במידה רבה בזכות הניתוח.

      שבוע טוב!

  • יקירתי, בהצלחה – אני כבר 5 שנים אחרי. אצלי הכל עבר ללא כאבים וללא סצינות מיותרות – ההיפך הוא הנכון – התאשפזתי ביום חמישי ובשבת כבר הייתי בבית. שבוע לאחר מכן חזרתי לעבודה – נכון, עם הרבה עליות ומורדות בנושא האוכל – כל הזמן ניסיתי כי לא האמנתי שאני יכולה לאכול כל כך מעט ולהיות שבעה וכך ירדתי כ-40 ק"ג שבמהלכן השתנה כל גופי – פתאום גיליתי רגלים נאות, פתאום קלטתי שכל האוהלים שלבשתי פעם פשוט לא הולמים ועברתי לשמלות נחמדות שאורכן עד הברך (אני לא הולכת במיני קצר כימזמן עברתי את גיל 16), פתאום גיליתי שאני לא חייבת לקנות חולצה ארוכה שתכסה טפח אבל לא תסתיר טפחיים:)) פתאום גיליתי שאני יכולה לקנות בגדים בכל חנות ולא רק בחנות של מידות גדולות, פתאום גיליתי שאני יכולה לשבת רגל על רגל, פתאום גיליתי במראה דמות קטנה יותר , צנומה יותר, חתיכית יותר והכי חשוב פתאום ממרומי גילי גיליתי שאני יכולה לפתוח ג'ורה (סליחה על הביטוי) לאנשים שפוגעים בי או באחרים ולא לסתום ולהתחבא ולבלוע עלבון כי את מתביישת מגודלך אבל הכי הכי הכי חשוב פתאום אנשים אמרו לי שאני מחייכת יותר, נחמדה יותר. אז אם עברת את הניתוח בשלום, לא חשובים הכאבים ולא חשוב כלום – תחשבי רק על מה שעתיד לבוא ושיהיה לך המון בהצלחה – אני עוקבת אחרי הבלוגים שלך ויש לציין שנגעת מאוד לליבי כי הזדהיתי עם כל מילה ואני מקווה שאני מעודדת אותך.

    • קודם כל – הרצון שלך לעודד מקסים בעיניי.
      אני פחות זקוקה לעידוד כי הבלוג הזה נכתב 'אחורנית'. כלומר – במציאות חיי ימלאו כבר שישה חודשים לניתוח בעוד כשבוע. מה שנכתב כאן הוא בגדר זיכרונות עבורי, אני מעבדת אותם עדיין אבל הם כבר מזמן מאד לא מייצגים את היום יום שלי.

      כל מה שאת כותבת מוכר לי, אני קוראת אותך תוך הנהוני הסכמה.
      לשינוי הגופני התכוננתי וציפיתי, אבל מה שאת מתארת לגבי השינוי הנפשי (אסרטיביות, למשל) הפתיע אותי לחיוב ואני עדיין נהנית מהשינויים הללו בכל יום מחדש.

      תודה גדולה על התגובה.

  • צר לי לקרוא על כך שקיבתך מתמרדת, אני עברתי את הניתוח הזה לפני שנה וחודשיים. אני כל יום מודה לאלוהים שנתן לי את התבונה והכוח להגיע להחלטה הנכונה הזו. אני היום 55 ק"ג פחות. ועוד היד נטויה. חשוב לזכור שלא כל הבעיות נפתרות כשעושים את הניתוח ויורדים במשקל. בהצלחה כרמית

    • אמנם סבלתי סבל רב ביומיים הראשונים. קיללתי את הרגע שקיבלתח החלטה על ניתוח שרוול. ביום השלישי הכל התחיל להשתפר.
      כולם מדברים ומגיבים על " כמה ק"ג ירדתי". אצלי זה הבונוס המשני.
      אני כשלושה וחצי חודשים לאחר הניתוח , כל יום עושה ספורט וכבר ירדתי 30 ק"ג.
      אז מהו הבונוס העיקרי ? הסכרת נעלמה לחלוטין , לחץ הדם תקין, השינה השתפרה ואין יותר דום נשימה וכל זאת ללא תרופות כלל.
      כח הגברא לא השתפר (דיווח דומה גם אצל מנותחים אחרים) אבל כנראה שזה יבוא בעתיד.

      • שלום, אלמוני.

        מזדהה מאד עם הגישה שלך, שהירידה במשקל (משמחת ככל שתהיה והיא אכן כזו), היא רק הבונוס המשני.
        גם אצלי כובד המשקל (תרתי משמע) נמצא בהישגים אחרים, בריאותיים יותר בין היתר.

        אין לי מה לתרום בנושא כוח הגברא מן הסתם, אבל אני מאחלת לך הצלחות גם בתחום זה 🙂
        תודה על התגובה ורק בריאות ואושר.

    • כרמית – תודה רבה על התגובה.

      ברור לי שלא כל הבעיות נפתרות בזכות סכין המנתחים.
      מרבית העבודה נשארה על כתפיי, מודעת לכך ועושה צעדים שיעזרו לי בכיוון כמיטב יכולתי.

      הקיבה התמרדה קצת, אבל גם זה חלק מהתהליך.
      להקשיב לגוף, להיות קשובה למה שהוא צריך, לשמוע אותו באמת.

      בהצלחה לך בהמשך התהליך, כל הכבוד על העבודה ועל התוצאות.

      • היי אבישג,אני שבוע אחרי הניתוח וכבר אני 6 קילו פחות
        השאלה שלי באיזה שלב אפשר לשתות כבר כוס מלאה של מים?
        כי אני כלכך צמאה אבל לא מסוגלת לשתות עד סופה ומיותר לציין
        שהלגימות קצרות.. וגם לי הכאב המרבי היה ביום הראשון אבל עכשיו הכל הרבה יותר טוב 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.