קשר השתיקה: מה לא סיפרו לי על הבטן שלי?

קשר השתיקה: מה לא סיפרו לי על הבטן שלי?

קשר של שתיקה קיים תמיד סביב נושאים שלא נעים לדבר עליהם – או כי הם מביכים, או משום שהם נפיצים, או סתם כי הם עלולים להציג אותך באור בלתי חיובי (שלא לומר, פסיכי).

לפני ניתוח קיצור הקיבה שלי, נאמנה לחרדותיי (שנרגעות ונשלטות רק על ידי איסוף מידע רב ככל שאפשר), ערכתי תחקיר מקיף על כל מרכיב שיכולתי להעלות בדעתי שקשור לתקופה המקדימה להליך הכירורגי ולהחלמה שלאחריו.

נכנסתי לחדר הניתוח מתוך אמונה ברורה שצברתי את כל כמות הידע שקיימת תחת השמש על ניתוחים בריאטריים. ובכל זאת קצת הופתעתי לגלות, למשל, שיצאתי מחדר הניתוח עם בטן של חודש תשיעי להריון (לפני הניתוח היא הייתה בערך בחודש רביעי).

הופתעתי עוד יותר לגלות שלמרות שלא אכלתי ולא שתיתי במשך יומיים, אני מייצרת כמות גזים שלא הייתה מביישת מעבדה משוכללת לייצור נשק להשמדה המונית.

לקריאה נוספת:
לאכול טוב ובריא: הכול על תזונה נכונה
מסע ארוך ומורכב: על ניתוח לקיצור קיבה
רוצים להתייעץ? כך פונים לשירות דיאטני

"אני לא יודעת מה קורה לי", מלמלתי בהבעה טראגית ומושפלת באחד הבקרים שבהם הגיע המנתח לביקורת בחדר (לשמחתי, לקחתי חדר פרטי וכך יכולתי לשחרר את מצוקותיי לחלל האוויר מבלי שאף אחד במיטה הסמוכה יעוף לכיוון החלון, נניח). "הבטן שלי כל כך נפוחה וקשה, אני כמו בלון גז ענקי".

"אה, זה פשוט כי ניפחנו לך את הבטן עם גז", השיב המנתח בשלווה, כאילו זו הפעולה הכי טבעית בעולם. הלא זה הגיוני לגמרי להתנהג אליי כאילו הייתי צמיג.

את מרזה, אבל מצב הרוח רק מידרדר
רק אז התברר לי שאחת מהתופעות המעיקות יותר אחרי ניתוח בבטן (במהלכו יש צורך להגיע אל איבר פנימי שמשחק מחבואים מאחורי איברים אחרים) – היא תופעת הבטן ההריונית והנפוחה מגזים.

במהלך הניתוח מחדירים גז אל תוך הבטן, כדי לנפח את חלל הבטן וכך להיטיב את שדה הראייה ואת הגישה של הרופא המנתח אל האיבר הנחוץ.

אף אחד לא סיפר לי על זה קודם. אני משערת שלאף אחד לא היה נעים לדבר על פלוצים, ואפשר להבין את זה. מצד שני, אפשר תמיד לסמוך עליי שאדבר גם על פלוצים בפומבי.

מתכוננים? צפו בסרטון הכנה לניתוח קיצור קיבה

אף אחד גם לא סיפר לי על תופעת הדכדוך של החודשים הראשונים.

כן, דכדוך, דווקא כשהקילוגרמים נושרים מהגוף וההיקפים הולכים ומצטמצמים. הנפש מרגישה פתאום אמביוולנטית לגמרי, כי היא אמנם קלילה ומאושרת בהרבה, אבל בה בעת – איך אפשר להסביר את העצב הזה, הבלוז העגמומי הזה שרובץ על הנשמה כל הזמן?

והרי אי אפשר לדבר על זה עם אף אחד, כי את אמורה להיות על גג העולם (הרי את מרזה "בלי להתאמץ", כך אומרים). אין לך זכות להיות עצובה, נקודה. יש גבול לחוצפה.

ובכן, גם כאן ההסבר נורא פשוט.

שבועות שלמים בלי סוכר
חשבו לרגע על גוף שהיה רגיל לכמות גדולה (מאוד. מאוד מאוד, לעיתים) של פחמימות וסוכרים. חשבו על השפעתם על רמות הסרוטונין בגוף.

עכשיו חשבו על הגוף הזה עובר גמילה חדה, בוטה ומוחלטת מפחמימות וסוכרים. ביום אחד מפסיקים לו כליל את האספקה, והוא עובר להתקיים על תזונה של נוזלים צלולים ובהמשך – קצת גבינות וירקות טחונים בבלנדר.

כל שאריות הסרוטונין שעוד התעקשו להישאר בגוף, מתאבדות בייאוש אחרי שבועיים-שלושה, ומשאירות את המנותח/ת במצב דומע, מדוכדך ועם שמחת חיים מוגבלת ורעועה.

הבשורות הטובות:
הכול עובר. הנפיחות והגזים עוברים בתוך כמה ימים, הדכדוך עובר בתוך כמה שבועות, כשהתזונה מתאזנת וכוללת שוב פחמימות וסוכרים. החיים חוזרים להתקיים שוב במגוון צבעים וצורות, עם הרבה שמחה.

אבל העיקר הוא לדבר על הכול, זה הכי חשוב.

מבין כל הקשרים שיש לי, הקשר שאני הכי אוהבת להתיר הוא קשר השתיקה.



14 thoughts on “קשר השתיקה: מה לא סיפרו לי על הבטן שלי?”

  • נהנתי לקרוא את האמת שלך, הרגשתי כך לאחר הלידה על הדברים שלא מספרים לך לפני…
    בכל מקרה מתוך התמחות אישית בעניין רציתי להגיד לך שהדיכדוך קשור בעיקר לחוסר ספיגת b12 יש לי על כך הרצאות ביוטיוב אם תרצי לראות. (מתוך דאגה והזדהות ולא רצון לשיווק עצמי)

    • היי אבישג.
      עברתי את ה"תהליך" מעקף קיבה ( שייך למכבסת המילים המכילה גם את ה"מחלה" ועוד) לפני כ3 חודשים וכבר השלתי 26 קילו .
      פלוצים ? עד היום פי 5 יותר ממה שהיה קודם.
      הרגשת אי נוחות באכילה ? יש . בדברים מפתיעים כמו שתיית מים !!!!
      אי ודאות לגבי מה עובר ומה לא עובר – כול הזמן
      ולבסוף במנטה מתפרסמת היום כתבה מקיפה שנכתבה על ידי המנתח שלי
      לגבי הסכנות – ואללה מסתבר שצריך להיות ברמת F35 (חמקן ) בכדי לשרוד
      את הסיבוכים .
      אבל
      סכרת- יוק
      ל"ד גבוהה- יוק
      מידה 58/56/5/4/52/50/48 – יוק אני ב3XL
      ועדין שמח
      הדיכאון לא ליווה אותי לרגע
      אז כרגיל
      זה ספציפי
      תחזיקי מעמד

    • אבישג שלום, עברתי את הניתוח הזה לפני שנה וחצי, היום אני עם 55 ק"ג פחות, ויש לי בערך אותו הדבר להמשיך לרדת…. אבל אני מתעמלת כן, כן, אני מתעמלת מי היה מאמין…
      ולגבי הפלוצים אכן כן הם בהחלט במצב פעיל למדי ואפילו מביך לעיתים גם היום… המנתח שלי הודה שזה קורה לעיתים, .אבל ,בסך הכל הכללי אני בריאה יותר הסוכר שלי חזר לנורמלי וכנ"ל לגבי כל הבדיקות האחרות אז כן היה שווה הכל!!!!

  • לא התייחסת בכלל לצרה הצרורה של עודפי עור אדירים . מבחוץ את נראית מיליון דולר רזה וסקסית אבל כשאת מתפשטת את נראית מקומטת נפולה וממש לא מושכת . ניתוח להסרת עודפי עור הוא גם יקר גם כואב ולא תמיד מוצלח .

    • היי רמי.

      לא התייחסתי עוד לדברים רבים, מטבע הדברים. בכל פוסט אני מדברת על נושא אחר שקשור לניתוח ובעיקר לחיים שאחריו.
      בקשר לנושא המסוים שעליו אתה מדבר, אני מניחה שגם לא אתייחס היות שהוא לא חלק מהחוויה האישית שלי.
      אין לי עודפי עור, אני לא מקומטת ואין לי מה לתרום בנושא הזה. הבלוג מתאר אך ורק את החוויות האישיות שאני עוברת בתהליך הזה, ולכן אין לי באמת יכולת לכתוב על חוויות של אחרים מבלי לחטוא לאמת.

      הרשת מלאה במידע על ניתוחים להסרת עודפי עור, אני בטוחה שמי שירצה/תרצה למצוא מידע בנושא – יוכל לעשות זאת בקלות.

  • הבטן שלי מדברת, כולם בשקט והקיבה משמיעה קולות, במיוחד אחרי שתיה, כן זה ממש רגיל, חלק מהתופעות אחרי הניתוח. נוסף לסתם גרפסים וגזים למכביר. גם הטעם משתנה, מתוק , חריף , חמןץ, מפתחים להם רגישות יתר,

  • הי .
    בלוג שמדבר אלי בשפה הנכונה…. היום ארבעה חודשים ויום ( כן עדיין סופר ) אני יכול לספר כי הגזים אכן הציקו ביום הראשון אבל לא יצאו בדרך המקובלת , הם פשות התפוגגו….. כמו גם 22 הק"ג שירדו מאז. אני לא יודע איך, אבל לא עברתי אף משבר בגלל חוסר בסוכר או פחמימות שהיוו את מרב התזונה שלי עד חודש לפני הניתוח. יכול להיות שההוראות וההכנה שקיבלתי עזרו לי להתרגל לחוסרים אלו. אולי המתיקות של המחמאות שאני מקבל מקבל בימים אלו עוזרת להחליף את הסוכר שעבר במחזור הדם……מקווה להמשיך כך ומקווה שכל מי שעבר בסביבתי , ויש כבר חמישה עם שרוול ושנים עם טבעת, יחוו את הניתוח שמה שבעקבותיו בקלות היחסית שעברתי אני. בהצלחה

    • שלום, לייזר ותודה על התגובה.

      הבלוג נכתב בראייה לאחור, כיום אני כבר (כמעט) עשרה חודשים אחרי.
      מצוין שלא חווית שום משבר בגלל היעדר הסוכרים או הפחמימות. באופן כללי, אין אדם זהה בדיוק לחברו (בכלל בחיים, לא?) וכך גם התופעות של אחרי-הניתוח משתנות מאדם לאדם.
      בבלוג הזה אני מתארת רק את חוויותיי ותחושותיי הפרטיות, חלק מהקוראים יזדהו עמן וחלק לא.
      כתבתי על הנושא הזה בדיוק בעבר (אתה מוזמן לעיין בפוסטים קודמים בבלוג הזה) – כששואלים אותי איך מרגישים אחרי הניתוח אני אף פעם לא עונה "איך מרגישים", אלא רק איך אני הרגשתי, מתוך הבנה שאצל כל אחד זה אחרת לגמרי.

      מאחלת לך המון הצלחה בהמשך התהליך! העבודה האמתית היא כמובן "בראש" ולא בקיבה.

  • בהנחה שמה שכתבת נכון רצוי (ואפשר) לאזן את רמת הסוכר לפני הניתוח.

    צריך להתייעץ עם הרופא בשיתוף דיאטנית או נטורופטית ולהוריד באופן מדורכ את הפחמימות מכל הסוגים בשבועות שלפני הניתוח ובכך גם להימנע או לפחות למזער את אותה תחושה דכאונית שאת מתארת וגם להימנע מהרצון החזק לסוכר שמגיע לאחר הצניחה הפתאומית. זה יעזור להימנע מאיבוד הרסן כשניתן שוב לצרוך פחמימות וסוכרים ובכך יגדיל את סיכויי ההצלחה

    • היי אסף.

      בוא נניח שמה שכתבתי הוא נכון עבורי (אחרת לא הייתי כותבת אותו…) 🙂
      אני לא רופאה, אלא כותבת את מה שהרגשתי. כשתיארתי את ההרגשה לגורמים רפואיים, זה ההסבר שקיבלתי (והוא מאד מתקבל על דעתי ונשמע לי הגיוני).

      לפני הניתוח חלק מהרופאים מבקשים מהמנותחים לעבור לדיאטת דלת פחמימות/מרובת חלבונים למשך שבועיים. אני לא בטוחה שפרק הזמן הזה מספיק כדי להרגיל את הגוף לכמות קטנה של פחמימות וסוכרים, אבל ייתכן (מכיוון שלא עשיתי את הדיאטה הזו, איני יכולה להעיד על כך מניסיון אישי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.