פעם, לפני פרוץ הילדים לחיי, הייתי פחות עייפה. זאת לא השערה, אלא עובדה ביולוגית־פיזית מוכחת.

מרגע שאת הופכת להורה, את נהיית עייפה. זה לא מצב דינמי, אלא סטטי לחלוטין – יש ימים שאת פחות עייפה, יש ימים שאת יותר עייפה, אבל העייפות היא שם כדי להישאר. גם כשהילדים גדלים, זה לא ממש עובר – הם קמים לשירותים, קמים לשתות וקמים מחלום רע, ולפני שהספקת לחזור לישון בעצמך כבר הגיע הבוקר.

כדי להקדים תרופה למכה, את מסגלת לעצמך התנהגות מונעת ומקדימה את שעת השינה שלך. כשהילדים היו תינוקות, בשנייה שהם היו נרדמים היינו רצים לישון בעצמנו כדי לא לפספס אף רגע של שקט.

ואז מגיע שלב שבו את קמה בוקר אחד ומגלה שהצלחת לישון טוב פחות או יותר, והנה את חושבת לעצמך – אני אחזור להיות כפי שהייתי בעבר, "חיית מסיבות" מלאת אנרגיה מתפרצת וחיוניות. או אז המציאות טופחת על פנייך ואת מגלה שהפכת למה שקוראים בשפה המדעית "בטטה".

ההגדרה הזו לא מתייחסת רק לירק פחממתי אלא גם למצב שבו איזור הנוחות שלך בשעות הערב מתמקד בספה בבית.

אני חייבת לציין לזכותי שאני משתדלת להיות אדם פעיל, לעשות ספורט, לצאת עם הילדים לגינה, לרכוב על אופניים, או בקיצור לסמן וי על החלק של משפחה פעילה, גופנית ובריאה ( חמודי היה גאה בי). אבל מסביבות השעה 9 בערב סביר להניח שתמצאו אותי במצב של בהייה מול הטלוויזיה, או לכל היותר מקפלת כביסה.

וכשאת יוצאת מאזור הנוחות הזה את מגלה שיכולת ההסתגלות שלך לבילויים פחתה פלאים. ניקח דוגמה מהשבוע - הוזמנתי לערב בנות: הדיון הראשוני עוד לפני שקבענו לאן יוצאים היה על השעה. לכולנו היה ברור שצריך לסיים את ריטואל הארוחת ערב, מקלחת, סיפור לפני בית הקפה. מצד שני, שעה מאוחרת מידי הסתמנה כסיכון לערנות הכללית. לבסוף, עקב אילוצים קבענו ב-21:00.

מהיכרותי עם הנטייה שלי להירדם בשעה קרובה לזו בימים רגילים, החלטתי להקדים תרופה למכה ולנסות ולנוח חצי שעה אחר הצהריים. מיד לאחר הגן, כינסתי את הילדים מול הטלוויזיה והכרזתי על צ'ופר בדמות תוכנית לבחירתם ( יבורך ה-VOD).

ציפיתי לחצי שעה של שקט שבה אוכל להרים את הרגליים למעלה ולנמנם על הספה. בתגובה ישירה קיבלתי חצי שעה של צרחות וצעקות במסגרת מריבה של מי בוחר איזו תוכנית ולמה. לא עזרו כל התחינות, האיומים וההתרעות על כך שאני אסגור את הטלוויזיה ולא אפתח אותה יותר לעולם! הם המשיכו לצרוח.

שעה לפני המועד שנקבע כבר השארתי אותם עם אבא שלהם, ונכנסתי לאוטו במטרה לא לאחר  (ובעיקר כדי לקבל קצת שקט). הערב עבר בנעימים, והסתיים בשעה המטורפת של 23:30. בעודי נוסעת בכביש בדרך חזרה קלטתי שאני לא זוכרת מתי הייתי בשעה כזו בחוץ באמצע השבוע.

ב-12 בלילה נכנסתי למיטה, מבוהלת רק מעצם המחשבה על כמה מאוחר הלכתי לישון. ביום שלמחרת התקשיתי כמובן לקום. חברה לעבודה שפגשה אותי עם העיגולים השחורים מתחת לעיניים סיכמה את המצב במשפט אחד "זה כבר לא לגילנו השעות האלו…". 

זה לא הגיוס, גם לא הפעם הראשונה שהוא יילך לבית הספר. הפעם הראשונה שהפעוט הרך והמתוק שלך נראה כמו גבר היא הפעם הראשונה שהוא יורד מהכיסא במספרה.

הוא נולד עם רעמה קטנה, שנשרה כולה בתוך חודשיים ונותר קירח איזה חצי שנה. אחרי הבדיחות המתבקשות ("קיבל את זה מסבא") התחלנו קצת לדאוג. מסביב צפיתי בחברותיי קונות סיכות חמודות לבנותיהן או גוזרות פוני לבניהן, ואילו אני, אמא של לקס לות'ור, עוד סופרת את שלוש השיערות שלו ומקווה לעוד.

מסביב הביעו הסבתות דעות לא מדעיות בעליל, כולל ההנחה שבטח הוא יהיה בלונדיני ולכן לא רואים את השיערות. ובכן, לא התחבאה שם שום פלומה בלונדינית, הילד פשוט לא צימח שיער.

ואז, עת יצאה לי הנשמה כבר, צמחה פלומה קטנה. לראשונה נזקקנו למסרק שקנינו בסביבות הלידה וחיכה ללא שימוש מאז. אחח, איזו שמחה. שיעשענו את עצמנו בתסרוקות מדי ערב אחרי האמבטיה (ילד פאנקיסט, ילד חננה, ילד מה שתרצו, העיקר שיהיה לו מה לספר לפסיכולוג יום אחד). עת חגג שנה כבר התהדר הגדול במוהוק קטן. שיער בצדדים לא היה לו, אבל לפחות קצת למעלה.

ואז החל הקרב הגדול. בעוד אני מתמוגגת מכל מילימטר של תלתליו הרכים, סבר אבא שלו ששיער ארוך (ושוב, זה יחסי, זה בקושי הגיע לו לעיניים) זה לבנות, לא לבן שלו. כך שבמשך חצי שנה ניטש בינינו הוויכוח הקבוע: "תספרי את הילד", "לא רוצה" וחוזר חלילה. הסבתות אמרו שלא, הסבים אמרו שכן. אני התמדתי בעקשנותי. לא רוצה לספר את מחלפותיו הרכות. הוא התינוק שלי.

בסוף נשברתי. החורף הגיע ובכל פעם שאני חובשת לו כובע, כל תלתליו המהממים נכנסים ישירות לעיניים. יש להודות שזה אכן מעצבן. אז מצאתי מספרה עם כיסאות בצורת מכונית, מסך עם "תומס הקטר" מול הכיסא ופינת משחקים. הגדול היה מאושר, תפס בהגה ולא הבחין אפילו באישה שהורידה לו את השיער בעוד אמא מוחה דמעה (ומצלמת).

הוא עלה לכיסא פעוט רך, וירד ממנו גבר קשוח. כלומר, קשוח מינוס העובדה שהוא בכה מרות כי הוא לא רצה לעזוב את ההגה, כמובן. אבל גם זו סוג של תכונה של גבר.

כשהגעתי הביתה, שלחתי את תמונות הילד המסופר לסבתות. "זה נורא קצר", קוננה סבתא מצד אבא, "הוא נראה בן שמונה". ואבא שלו, שמעתה ייקרא "סכין בגב האומה", ענה: "נכון? זה קצר מדי. חבל". רר.

אז זהו: אחרי שאיימו עלינו בזמן שביתת הרופאים ש"לא צריך טובות – נייבא רופאים מהודו", ואחרי שפטרו מבחינות הרישוי בישראל את מי שלמד רפואה במדינות שרמת הרפואה בהן לא תגיע גם בעוד 70 שנה למה שהיה אצלנו לפני 70 שנה (אלא אם כן נמשיך להתגלגל במדרון החלקלק של מערכת הבריאות – בשנה שעברה עברו 3 מתוך 600 את הבחינה ועכשיו מציעים שהם יעשו את בחינות הרישוי האמריקאיות), הולכת ומתרגשת לה לנגד עינינו הסערה הבאה במערכת הבריאות, והפעם לא חלילה על מנת לחסוך כסף, אלא על מנת לפתור משבר כוח אדם חמור – זה של האחיות.

לאחרונה קראתי בתדהמה את דיווחו של דן אבן בעיתון "הארץ": "סערה במערכת הבריאות בעקבות אישור שנתן סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לפיילוט שיאפשר לתיכוניסטים לקבל הכשרה למקצוע אח ואחות מוסמכים – ללא תואר אקדמי – בבתי ספר של רשת אורט. בהסתדרות האחיות מאיימים במאבק אם התוכנית תאושר. מנכ"ל רשת אורט, צבי פלג, טוען כי באחרונה השיג מליצמן ומשר החינוך גדעון סער את האישורים שיאפשרו לו להתחיל בפיילוט כבר בשנת הלימודים הקרובה, לכ־200 תיכוניסטים של רשת אורט בדרום הארץ, ביישובים אשקלון, ערד ואבו בסמה.

"הלימודים יתייקמו בשני מסלולים: האחד לתלמידות ולתלמידים מכיתה ט' עד י"ד, והשני, מסלול מקוצר לבעלי תעודת בגרות בכיתות י"ג־י"ד. לדברי פלג, בתום הלימודים יעברו התיכוניסטים את בחינת ההסמכה בסיעוד של משרד הבריאות, ויקבלו רישיון לעבוד כאחים ואחיות מוסמכים בבתי החולים, מרפאות הקהילה, טיפות החלב והמוסדות הרפואיים השונים במדינה. בהמשך, בכוונת פלג להרחיב את התוכנית לתיכונים נוספים ברשת, המונה מעל ל־200 מוסדות חינוך ושתי מכללות אקדמיות".

שמעתם טוב: בני 15 עד 19, שבדרך כלל אינם יודעים עדיין דבר על החיים, יעניקו טיפול רפואי וסעד נפשי למי שהחיים לימדו אותם בצערם סבל מהו – לחולי סרטן הנאבקים על חייהם, לנפגעי כוויות הנאנקים בסד הטיפולים המייסרים, ליולדת שאך עתה הביאה לעולם ילד עם פיגור, לקשישה הערירית במחלקה הפנימית הסובלת מתת תזונה או מהזנחה, והמבקשת לסיים את חייה בדרך מכובדת יותר, לנפגע שבץ מוחי, שצריך ללמוד מחדש כיצד לדאוג לצרכיו הבסיסיים, לפצוע תאונת הדרכים, שבאחת התהפך עולמו לבלי שוב. אם יש עיוורון גדול מזה, אינני יודע עיוורון מהו.

סיעוד זה לא רק להחליף תחבושות או לחלק תרופות. סיעוד הוא גם, ובעיקר, מקצוע של נשמה. של הקרבה. של הדרכה. של בגרות מקצועית, אישית ואנושית. של אלטרואיזם. ושל נתינה אין סופית (לימודי סיעוד בכללית).

בני 15 עד 19 אינם בשלים לזה. סיעוד זה לא עוד אפליקציה בסלולר, והחולים אינם angry birds. יש משבר במקצוע? על משרד הבריאות לטפל בשורשיו. אם ישראל ממוקמת בתחתית הרשימה בהשוואה לעולם המערבי עם שיעור של 476 אחיות למאה אלף איש, צריך לטפל בסיבות לכך: להעלות את השכר! להציע אופק של התקדמות אישית ומקצועית! להרחיב סמכויות! ולא לעקוף את הבעיה על ידי הכשרת כוח אדם זול. הם לא ישרדו יומיים במערכת.

ועוד דבר: כדאי לשאול את המועצה לשלום הילד ואת המועצה לביקורת סרטים ומחזות, מדוע יש גיל מינימלי בחשיפה לתכנים מסוימים. לטיפול בהיבטים הנפשיים של כל מה ש"הפיילוט החדש" מציע, גם אחיות בוגרות ומנוסות לא יספיקו.

את הפוסט הזה אני מגלגלת בראשי כבר ימים ארוכים, ומשום מה לא מצליחה לעבד אותו למילים.

היו לי מפגשים טיפוליים מטלטלים בשבועות האחרונים, ואני מוצאת את עצמי הולכת לישון "עם" המטופלים שלי. הם איתי, בראשי, במחשבותיי ובליבי.

אני מוצאת את עצמי שואלת: למה דווקא המטופל הספציפי הזה הגיע אליי? אני מאמינה שבאופן לא מודע, אנחנו בוחרים לעצמנו את המטופלים שלנו והם בוחרים אותנו. יותר מכך, בטוחה שלכל מפגש משמעותי בחיים שלנו יש מטרה, ושזה לא במקרה שהדרך שלי מצטלבת עם דרכם של המטופלים שלי, ולפרק זמן מסוים המסע שלנו הופך להיות משותף.

יש ומטופלים מצליחים לגעת בי עמוק, והשיחות בינינו ממשיכות להתקיים בתוכי גם הרבה אחרי שעת הטיפול. התפקיד שאני ממלאת בחייהם די ברור לי. מה שכן, אני תוהה על התפקיד שהם ממלאים בחיי…

פעמים רבות, הדברים הקשים שהם מתמודדים איתם הם חלק מהמציאות שלי, והמראות שמונחות לי מול הפרצוף הן מאתגרות ולא תמיד מחמיאות וקלות. יחד עם זאת, אני מרגישה שאני נמצאת במיטבי בשעת הטיפול, שהיכולות שלי באות לידי ביטוי. שאני ממלאת את ייעודי.

הטיפול המיני מאפשר צלילה מהירה מאוד למקומות מאוד אינטימיים וחשופים בכל הרמות. הזכות להכיר בן אדם ללא מסכות, על כאביו וחולשותיו, ולצידם כישרונותיו, חלומותיו ומעלותיו, גורמת לי להרגיש שהשיח בינינו מגיע לפעמים לשיח של נשמות. אני יודעת שזה עלול להישמע "רוחני" מדי, אבל התחושה היא מאוד ממשית: בן אדם מחליט לשים בידיי את הנשמה החשופה שלו, והיא ערומה לגמרי, שבירה ועדינה (לפעמים הוא חושב ומרגיש שהיא מאוד מעוותת ומכוערת). והוא בוטח בי שאדע להתייחס אליה בכבוד, לשמור ולהגן עליה, ולאפשר לה לגדול. איזו זכות!

בעולם של פנטזיה ושליטה
בשבועות האחרונים נפגשתי עם שני מטופלים יקרים מאוד, שניהם מכורים למין. שניהם הגיעו אליי עם פצעים עמוקים, מה שנקרא בשפה עממית "שרוטים" לגמרי. הם אנשים מוצלחים מאוד, נושאים בתפקידים בכירים, מנהלים אנשים, משתכרים יפה ומצליחים מאוד בעבודתם.

אחד מהם, בשנות ה־40 לחייו, הוא נשוי ואב לשלושה. כשהגיע אליי, נהג לנהל מערכות יחסים רבות מחוץ לנישואים. העיסוק שלו במין לא ידע שובע. כל אשה שאיתה עבד הפכה למטרה ויעד לכיבוש, ובדרך כלל הצליח להכניסה למיטה (הוא כריזמטי ומקסים, ובשילוב עם תפקידו המשפיע – נשים רבות מוכנות לתת לו את עצמן). כשהוא נמצא בבית, היה מוצא עצמו בורח לפורנו ומאונן עצמו לדעת. במקביל, היחסים עם אשתו היו כמעט נטולי סקס ואינטימיות מינית, ואת פורקנו היה מוצא אך ורק מול נשים אחרות, זרות.

המין שממנו נהנה היה מין משפיל. האיש שהחזיק תחתיו צוות גדול של אנשים, שקבע סדר יום וחרץ גורלות, התגרה כאשר שם עצמו בפוזיציה מזוכיסטית, כשהוא מושפל וכאשר מכאיבים לו. רק כשנוצר אמון רב בינינו, העז לספר לי שהדבר אשר ממנו הוא מתגרה יותר מכל הוא כשבת הזוג שלו משתינה עליו (golden shower). הוא סיפר זאת בדמעות, חש מושפל וחסר אונים, התבייש מאוד במצבו והרגיש שחייו מתפוררים.

המטופל השני, צעיר יותר, נפרד לאחרונה מבת זוג לאחר עשור של יחסים, משום שלא הצליח לממש אותם. הוא לא הצליח לקיים איתה יחסים כלל, לא הצליח להתגרות איתה וממנה, ולא הצליח לקיים יחסים גם עם נשים אחרות. הוא מצא עצמו מקיים במקביל למציאות עולם שלם בפנטזיה. שם, שם עצמו גם הוא בפוזיציה של מושפל. כל אשה שאיתה נפגש נכנסה אוטומטית לעולם הפנטזיה שלו, ובדמיונו שם אותה בפוזיציה שבה היא משפילה אותו, מכה אותו ומכאיבה לו. רק בדרך זו הצליח להתגרות ולהגיע לסיפוק. ביחסים האלה, בפנטזיה, לא היה שום אקט מיני. הוא מצא עצמו מתגרה אך ורק מתכנים סאדו־מזוכיסטיים, נטולי אינטימיות, רוך ויחסי מין בכלל.

הוא הגיע למצב שבו העולם המציאותי הפך למפחיד. התקשה מאוד ביצירת קשרים משמעותיים, היות וכל קשר הכניס אותו לחרדות גדולות שאותן היה "פותר" בעולם הפנטזיה שלו, אך בעצם בורח מכל התמודדות במציאות.

שניהם נהגו להשתמש תכופות בסמים ולמסך את עצמם מלהרגיש. כך פגשתי אותם ואיתם עברתי דרך ארוכה, לעתים מייסרת, אך בעיקר מאתגרת ומרגשת. השינויים שחלו בשניהם היו משמעותיים לי – לא פחות מאשר להם.

דווקא המקומות האלה, אשר אליהם אני מגיעה עם המטופלים שלי, שהם אפלים, מפחידים ומביישים – יוצרים את חיבור הנשמות שממנו מתחיל הריפוי. היכולת של המטופל להכניס אותי לחייו במקומות האלה, להיות איתי בתוך הפצע המדמם, לדבר באופן פתוח וכן על חוסר התפקוד המיני, על הרגלי אוננות מוזרים, על תכנים קשים שרק מהם מתגרים, הכאב הגדול שבהכרה שאינטימיות עבורם היא דבר מפחיד ומסוכן, מתוך ידיעה שזה לא מגעיל או מפחיד אותי, שזה לא מוריד מערכם בעיניי כהוא זה, ובעיקר התחושה שאני מאמינה ויודעת שיוכלו לשנות את המצב – כל אלה יוצרים בינינו ברית חזקה וחיבור שהוא מעבר למילים.

וככל שמתקדם הטיפול, ההגעה המשותפת לתובנות של מה הביא אותם לברוח כך מהמציאות ולבחור בהתנהגויות פתולוגיות כמו יחסי מין חסרי הבחנה, או חוסר יכולת לקיים יחסים כלל תוך בריחה לעולם הפנטזיה, היכולת לקחת שליטה על החיים כיום ולבחור בהתנהגויות אחרות – זה מרגש ומרפא. את המטופלים שלי ואותי כאחד.

בכל ספר הריון תוכלו לראות רשימה ארוכה ומייגעת של החפצים שיש לקחת לבית החולים. אם תאמינו לכל מה שכתוב, תיאלצו להיסחב ללידה עם צ'ימידן ששוקל כמו ההרה בימיה הרזים.

כמובן שכדאי להכין תיק לידה כבר בתחילת החודש התשיעי, ולעדכן אותו מדי פעם בפריטים שבהם נזכרת. כדאי שהתיק יהיה זמין, ושגם חברה טובה או אמא תדע איפה הוא נמצא למקרה שתגיעי לבית החולים בלי לעבור קודם בבית. אבל אם לא הכנת, לא חשוב – לפני הלידה לא תזדקקי לכלום, ואחרי הלידה תמיד תוכלי לשלוח את אחת הנשמות הטובות להביא לך דברים מהבית.

למה כדאי לנסוע קל ?
ברוב בתי החולים מלבישים את היולדת בבגדי ניתוח (פתוחים מאחור) או כותנות נקיות שהם כל מה שתזדקקי לו בזמן השהות בבית החולים. הם גם מספקים לך ציוד לתינוק. לכן אין טעם להיסחב עם תיק של נסיעה לצימר בגליל. בנוסף, תרגישו כמו שני מפגרים כשתיגררו עם התיק העצום הזה מחדר ההמתנה, לחדר הלידה, בחזרה למחלקה, ואז שוב לחדר הלידה (במקרה שזמן הלידה עוד רחוק).

מה לא צריך:

ספר – תאמיני לי, גם במגזין העלוב ביותר לא תוכלי לעיין מעבר לכותרות. לזמן הצירים או משכב הלידה רצוי להביא עיתוני נשים, מוספים משבת או כל עיתון שרצית ולא הספקת להגיע אליו.

כתונת לילה – אלא אם כן מתחשק לך לראות את הכותונת החביבה עלייך מוכתמת בדם.

 מה כן צריך:

ניירת מעקב הריון

ארנק עם תעודת זהות

שני זוגות תחתונים להחלפה – ורצוי כאלה שלא אכפת לך לראות נהרסים

תחבושות היגייניות – בית החולים מספק, אבל אם את מעדיפה שהם "יישבו" טוב קחי מהבית

תיק קוסמטיקה ובו הטואלטיקה שלה את זקוקה + משחה טובה לטחורים, משחה לריפוי והחלמת תפרים ופקקי אוזניים (אם קשה לך להירדם בחדרים הומים מבקרים, תינוקות ויולדות).

סט נוסף של בגדים – תמיד תוכלי להשתרבב לבגדים שאיתם הגעת. אבל, לפעמים, ירידת המים עלולה לתפוס אותך במכונית בדרך לבית החולים כך שזוג מכנסיים נוסף לא יזיק.

בקבוק מים עם פיית יניקה (של ספורטאים) וגם בקבוק מלא במיץ מתוק. הוא יציל אותך בזמן הצירים כשהרעב, העייפות וההתנשמויות יהפכו אותך צמאה מתמיד.

צ'ופרים: אולי לא ירשו לך לאכול בזמן הלידה, אבל לפני ואחרי תערגי למשהו טעים: פירות טריים ופירות יבשים מעולים במקרה הזה. גם סנדוויץ ישמח לבב יולדת רעבה, או חטיפי בריאות למיניהם.

מצלמה

עיתונים

מגבת גדולה ומפנקת

לתינוק מספק בית החולים ציוד בסיסי של חיתולים, בגדים, שמיכה ואפילו משחת החתלה. הפריט היחיד שאותו חייבים להביא מהבית הוא כיסא בטיחות לרכב (לא תוכלו להשתחרר בלעדיו).

חיתולים חד־פעמיים אין צורך לסחוב, וגם לא חליפות יוקרתיות. מספיק אוברול אחד ליציאה הביתה (אם חורף וקר, חשוב להביא גם גופיה ומכנס תחתונים), חיתול בד, כובע ושמיכה.

ועוד משהו: אמנם בערכת התינוק שליד כל מיטה תמצאי צמר גפן ונוזל לניקוי התינוק, אבל קחי איתך גם מגבונים לחים. אם את תהיי זו שתחליף לו את החיתול הראשון עם המקוניום, תודי לאלוהי המגבונים שאת לא צריכה לנסות להוריד את הזפת הדביקה הזו עם צמר גפן ומים (כמו שקרה למישהי שלא אזכיר את שמה)…

בשבועות האחרונים התחלפו התפקידים.

מרופא שמבין את המערכת, מכיר את כולם ויודע איך ומה, הפכתי לעלה נידף, אבא של ילד שהולך בזהירות ומועד בנחרצות בנבכי מערכת הבריאות. חוויה מטלטלת.

המתנה לפני דלתו של הרופא, טופס 17, תור לבדיקה דחופה, המתנה. מחכים הרבה. בין המתנה להמתנה יש רגעים ספורים, כל כך מעטים, של מפגש עם רופאים עסוקים, שמתרוצצים בין הצרכים של המטופלים. כמו שאני מתרוצץ. אף פעם אין מספיק זמן. אף פעם לא מספיקים לשאול הכל. אין תורים, וכולם עסוקים.

אני מוצא את עצמי שואב כל מילה שאומר הרופא ומנתח אותה באיזמל, מניח את המשפטים תחת מיקרוסקופ וחושב עליהם. אני לומד, בצניעות, כמה חשובה כל מילה שאומר הרופא, כמה חשובה כל דקה.

אנחנו נתקלים באנשים נפלאים שעוזרים, שבאמת מוכנים לעשות, שעובדים באהבה. אנחנו נתקלים בחמלה.

התחושה שלי כרופא היא שאני מקבל רפואה קצת אחרת. לא בטוח אם טובה יותר. התשובות של העמיתים שלי אינן נחרצות. הן מגששות לדעה שלי, ופועלות על חוסר הביטחון המובנה. אני משתוקק לרופא שיתווה לי תכנית מסודרת, מדריך בנבכי ההתמודדות עם החולי הזה שנפל על ראשי. פעמים רבות שמעתי שאלות כאלה. מה אתה חושב? מה ההמלצה שלך? ואני, כרופא מודרני, לא פטרנליסטי מתיישר ומסביר שאלו הן האפשרויות, היתרונות והחסרונות, ומעביר את כובד המשקל של ההחלטה לכתפיים של החולה שלי.

אנחנו מתרוצצים בין מומחים כאלה ואחרים, מתייעצים ומתחבטים ואני למד מחדש כמה חשובה ההכוונה, העצה, ההסדרה של רופא המשפחה.

במצוקה גדולה אנחנו מגיעים לרופא משפחה. חבר, מורה שלימד אותי הרבה על רפואה ובכלל. הוא יושב בסבלנות, חוקר, מתלבט ומציע תכנית פעולה ברורה, כיוון מחשבתי הגיוני ועצות. הוא ניגש אל הספרות ומוציא מאמרים, ואחרי שבוע יושב ומסביר לי על מה שקרא. ואני, שקראתי את אותם המאמרים, נדהם מהיכולת של רופא טוב, רופא משפחה, לסדר את הבלבול. ליצור מים שקטים במקום בו היתה סערה גדולה.

והיום הולכים לעוד בדיקה, עוד סבל. אני יודע שגם לאחר שאקבל את התשובות של המומחים אחזור לרופא שלי, לשמוע את דעתו. לקבל את עצתו שמתובלת בהרבה הגיון בריא ונסיון חיים.

ואני יודע שהחוויה המטלטלת הזו תהפוך אותי לרופא יותר טוב. יותר נכון.

רק בריאות.

10 טיפים לפגישה עם רופא
לא צריך סיסמה: זימון תור לרופא משפחה
הבלוג של ד"ר אסי סיקורל באתר "רשימות"

משחר האנושות יוחסו לאיברי הגוף השונים תכונות אישיות ולא רק תפקידים ביולוגיים. די לצפות ב"קוסם מארץ עוץ" כדי להבין את העניין לעומקו.

בדרכה אל הקוסם פוגשת דורותי בדחליל העשוי כולו קש, שמשאלתו היא לקבל מוח; באיש הפח, שמשאלתו לקבל לב; ובאריה הפחדן, שרוצה אומץ לב. בהיעדר מחלקת השתלות מודרנית, הם מצטרפים אל דורותי בתקווה כי הקוסם יוכל למלא את משאלותיהם. אבל, כמו במערכון של הגשש, הם מגלים ש"המפתחות בפנים" ועוברים שינוי אישיותי גם בלי לקבל לב חדש. הידד!

אלא שמתחת ל"עשן" האגדות מסתתרת "אש" תרבותית: קדמונינו אכלו איברים בתקווה לרכוש את סגולותיהם (במיוחד אם הדבר היה קשור בכוח הגברא); ברפואה היוונית העתיקה נולד המונח "מרה שחורה" כביטוי למלנכוליה, בשעה שבכיפה שלטה תיאוריית ארבע הליחות כהסבר לרגשות ולאישיות; ואילו ברפואה הסינית לכל אחד מהאיברים המטאפוריים, המיוצגים בתיאוריית חמשת האלמנטים, יש רגש או תכונת אישיות משלו (משכנו של הפחד בכליות, של הכעס – בכבד, של השמחה – בלב, של הדאגה – בטחול, ושל הצער בריאה. אם כי כאן המקום להדגיש שוב כי ברפואה הסינית, כשאומרים "כבד" אין באמת הכוונה לאותו איבר מערבי – הכבד הממוקם בבטן הימנית העליונה – אלא כאמור, למטאפורה).

גם ביהדות, האל הטוב והמיטיב פועל כבוחן כליות ולב, ובכל הלשונות קיימות מטבעות לשון המייחסות ללב תכונות אישיות: אומץ לב, רחשי לב, סוגר (או פותח) את ליבו, שרירות לב, ישר לב וכו' וכו' וכו'. בקיצור: האמנם?

האמנם מיקום הרגש ותכונות האופי הייחודיות לכל אחד מאיתנו הינו באיברי הגוף השונים, כפי שהתפתו אבותינו לחשוב בעבר, עוד בטרם התבססו מדעי המוח כמקצוע מדעי מוביל? או שמא הכל דטרמיניסטי: אמור לי מה מצב הכימיקלים במוחך ואומר לך על מה אתה חושב וכיצד אתה מרגיש כל רגע נתון?

בשבועות האחרונים עבר דיק צ'ייני השתלת לב. אלא שבשל אישיותו הקשיחה משהו של סגן נשיא ארצות-הברית לשעבר, לאיחולי המזל־טוב המסורתיים והראויים לקבלת משאבת החיים החדשה הצטרף עניין מחודש בשאלה מעניינת וותיקה אחרת: לא האם הלב החדש יעבוד, אלא האם דיק היקר שלנו ישנה את עורו? היהפוך נמר חברבורותיו?

היהפוך נמר חברבורותיו? צ'ייני והלב

נדמה שהכל התחיל בסרט (אילם אגב, ומי שלא הלך עדיין לראות את ה"ארטיסט" – שירוץ!) מתחילת המאה ה־20, שהציג פנטזיה דרמטית־קומית על פסנתרן מחונן ועדין נפש שנפגע בתאונה מצערת וידיו נכרתו. כתוצאה מכך הוא עובר השתלת ידיים, אלא ש"הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו": רוצה הגורל, והוא מקבל את זוג ידיו של לא אחר מאשר רוצח סדרתי ובעקבות כך הוא הופך ל… נו טוב, נעזוב את זה. הבנתם, נכון?

עם הלב בא התאבון�
זה הכל נשמע כמו מדע בדיוני, אלא שאז הגיחה לתודעה הציבורית אשה בשם CLAIRE SYLVIA, שסבלה ממחלת לב קשה שהצריכה השתלה. ואמנם, ב־1988 היא עברה השתלת לב מתורם צעיר, בן 18 במותו, שנהרג בתאונת אופנוע. את חוויותיה לאחר ההשתלה, המתרכזות בשינוי אישיותיה וברכישת תכונות חדשות כולל שינוי העדפות בתחום הקולינרי (למשל, בדומה לאופנוען שנהרג היא פתאום החלה לאהוב אלכוהול) היא תיארה בספר מרתק A Change of Heart. האמנם צירוף מקרים, או שמא באמת עם הלב משתנה גם הנשמה?

בתחילת שנות ה־90 התפרסמה עבודה מחקרית קלינית שניסתה לבדוק את הסוגיה הזו. היא הראתה שבאחוזים בודדים מהאנשים שעברו השתלת לב באוסטריה ניכרו שינויי אישיות בכיוון הדומה לזה של מאפייני האישיות וההעדפות של המת, שממנו נלקח הלב להשתלה. בהמשך פורסמה סקירה נוספת, הפעם מארה"ב, על 70 מושתלי לב, שהראתה כי התופעה לא נדירה כלל ועיקר: בסרטון הקצר שלהלן תוכלו ללמוד עוד על התופעה.

אז כיצד ניתן להסביר את התופעה? ראשית, היה זה איינשטיין שאמר כי אקראיות היא דרכו של האלוהים להישאר אנונימי. ייתכן ובאמת מדובר כאן בלא יותר מאשר צירוף מקרים אקראי, ושאנו בני התמותה, בניסיוננו להבין את האל, מייחסים לצירוף אקראי זה משמעות של כוונה. ואכן, אין כל הוכחה סטטיסטית או אחרת כי קיימת קורלציה ברורה בין השתלות איברים שונים (לא רק לב) לבין תכונות אישיות נרכשות חדשות הדומות לאלו של התורם – לא בתרומות מן החי ולא בתרומות מן המת, לא כשהתורם והנתרם הכירו זה את זה, ולא כשהיו זרים.

שנית, ייתכן ואכן יש לעתים שינוי אמיתי ומשמעותי בפילוסופיית החיים של מי שעבר אירוע דרמטי כמו השתלה. שינוי שכזה מתאפיין בדרך כלל בלקיחת החיים יותר בקלות, בלדעת מה חשוב ומה לא, בלהתרגז פחות על מה שאין או לא הולך ובלהביע יותר תודה על מה שיש ועל זה שהשמש בכלל זורחת. שינויים אישיותיים שכאלה אם כן אינם תולדה של תכונות האיבר המושתל או התורם, אלא של הגורל הטוב על כך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

עוד ייתכן כי השינויים האישיותיים משניים לתופעות לוואי של התרופות נגד דחייה, שהמושתל נוטל. כך למשל הם השינויים בטעמים ובתיאבון, המופיעים פעמים רבות אצל מי שנוטל סטרואידים לאורך זמן.

אבל דומה כי המצדדים בקיומם של שינויי אישיות לאחר השתלות לב מבקשים להפנות את תשומת ליבנו למשהו גדול בהרבה: לקולקטיב משותף של מודעות, הנמצא במרחב הבין־אישי. הם טוענים כי קיימת תופעה של זיכרון תאי, ולפיה סיפור חיינו נצרב כמו בתקליטור בכל תא ותא בגוף, ולכן – בדומה להדבקה נגיפית – עובר עמנו ממאכסן למאכסן.

אם זה נכון, אינני רוצה ידיים של פסנתרן או של רוצח; תנו לי את הכישרון של מסי!

• קראו גם:
  שנה חדשה – לב חדש
  ניתוח מעקפים – מדריך
  בדיקת אק"ג – מדריך
  צנתור לב טיפולי – מדריך
  מיתוסים מופרכים על מחלות לב 

פגשתי לאחרונה סבתא לתאומות טריות. אחת השאלות הראשונות שהיא שאלה אותי אחרי שהחלפנו פרטי לידה, משקלים וחוויות היא "מתי זה נעשה יותר קל?" אני חושבת שזו  אחת השאלות היותר נפוצות שהורים חדשים לתאומים שואלים.

השאלה באה כנראה בגלל שהשלב הראשוני בגידול תאומים הוא כל כך מתיש ואינטנסיבי, שהרצון הבסיסי הוא לדעת שבשלב מסוים יהיה יותר קל. אני מניחה שאין לכך תשובה אחידה וכל זוג הורים חווה הקלה בשלב אחר. מה שכן אפשר להגיד כמעט בוודאות הוא שכל שלב הוא יותר קל מהקודם.

גיל חצי שנה, שבו מתחילים לרווח ארוחות ולטעום מוצקים, הוא קל יותר מגיל כמה שבועות שבו יש גזים ולילות לבנים; גיל שנה שבו מתחילים ללכת קל יותר מגיל חצי שנה שבו מתחילות לצאת שיניים וכו'. כשאני מנסה לבחון אחורה מתי הרגשנו "קפיצת הקלה" משמעותית אני יכולה לציין שני מועדים עיקריים – בגיל 8 חודשים כאשר הילדים נכנסו למסגרת ואנחנו התחלנו שגרה ברוכה של עבודה וגן – פתאום היה סדר יום ברור וגם זמן "מבוגרים" שבו עוסקים בדברים נוספים מלבד לטפל בילדים; "הקפיצה" השנייה הייתה בגיל שנתיים וחצי לערך כאשר נגמלו מחיתולים ומטרנה - אין יותר החלפות ובקבוקים ויש פחות הוצאות. גם במשפחה של ילד אחד אלה הם שלבים משמעותיים מאוד.

כנראה שיש שלב מסוים שמגיע אצל כל משפחה שבו ישנו מעבר ממצב "הישרדותי", להחזיק מעמד בין מטלות הבית, הילדים והעבודה, לבין השלב שבו אפשר לקחת אוויר להתחיל לחיות מחדש - למצוא זמן לעצמכם, לצאת, וגם להתעורר בבוקר בלי לחשב כמה שעות הצלחנו לישון הלילה.

"הקפיצה" האחרונה מבחינתי התרחשה ממש לפני מספר שבועות – ביום רגיל לחלוטין בשלהי גיל חמש. כמו בכל יום הגעתי לקחת את הילדים מהגן אחרי הצהריים. להפתעתי, התברר שאין את מי לקחת. הילד כבר קבע עם חבר שגר בצמוד לגן ושניהם רק חיכו לאישור שלי בחצר, והילדה שהתקנאה בסידור של אחיה, מצאה לה גם חברה לבוא אליה. 

עמדתי לבד בחצר של הגן ופתאום נפל לי האסימון  – יש לי שני ילדים גדולים שיש להם כבר תוכניות משל עצמם שלא תמיד קשורות אליי. פתאום היה לי זמן חופשי ולא ממש ידעתי מה לעשות איתו. התקשרתי לג' והצעתי לו לבלות איתי זמן איכות לבד בלי ילדים.

אל תחשבו שניצלנו את הזמן לפגישה רומנטית – היינו מאוד פרקטיים והלכנו לקנות מכונת כביסה.

האימייל מהגן אמר שמסתובב בין הילדים וירוס בטן שגורם לשלשולים והקאות ומאוד מידבק. לא שהייתי צריכה את האימייל בשביל לדעת את זה. יכולתי פשוט לרחרח את המיטה של הילד.

כן, אין כמו סופ"ש עם "וירוס בטן". הבכי כשהוא התעורר בבוקר בישר לנו שזה לא הולך להיות בוקר מוצלח. אבי הילדים ואני החלפנו בעיטות במיטה, בטענה שתורו של השני. ניצחתי. יש פשוט נקודות אצל גבר שלא כדאי לו שיבעטו בהן. מואאאה.

אז אבי הילדים ניגש אל המיטה של הגדול, והדבר הבא ששמעתי היה גניחה. התעלמתי. אם אני אקפוץ לכל אנחה של אבא שלהם, ייצא שאני קמה הרבה פעמים. אחרי זה שמעתי קולות צעידה על האמבטיה, הרבה גניחות "איכס", שטיפת משהו בטוש. היה ברור שזה לא בוקר רגיל.

אבל שבת ותורי לישון. עוצמת עיניים. עשר דקות אחרי הקטן מתעורר. כן, אלוהים לא רוצה שאני אשן. הבנתי.

באמבטיה חיכו לי כל הסדינים של הגדול, וגם הפיג'מה שלו. היה ברור שאבא שלו התלבט אם לזרוק את זה לכביסה או לזרוק את זה בכלל. בסוף הוא שטף את זה עם זרם המים. עכשיו צריך לזרוק רק את האמבטיה.

את הגדול מצאתי רחוץ ועם חיתול נקי. את אבא שלו מצאתי חיוור ומנסה להתאושש. הגדול חייך אליי בציפיה לאוכל. הוא גילה שהוא מקבל בשבת הזו רק בננות ואורז לבן. ותה.  וקרקרים יבשים במיוחד. הכל כדי לעצור את הזרם לפני שאבא שלו חוזר לעבודה ואני צריכה לקום בבוקר אל ארומת הקקי.

זה בהחלט היה הווירוס המדובר. איך אנחנו יודעים? כי למחרת אבא שלו קם והתלונן שהוא "עייף, עם כאב ראש ויש לו בחילה". או, אמרתי בשמחה, סוף סוף אתה מרגיש איך הרגשתי עם בחילות הריון. הוא תקע בי מבט אחד ורץ לשירותים להקיא את נשמתו. טוב, כאן כבר התחלתי לרחם עליו. מרחוק. זה בכל זאת מאוד מידבק.

"una situación imposible, Usted está demasiado enfermo". כששמעתי את השיח הער בספרדית מהמסדרון, אורו עיני, חיכיתי לו כל היום. נעמדתי וקיבלתי את פניו, לחיצת ידו הגדולה, החמה והרכה, בזהירות, לא חזק מדי. הוא התקדם פנימה על כסא גלגלים והיא, הבת שהפכה לבוגרת מגילה, דוחפת אותו במבט מודאג. הוא לבוש כרגיל ברישול כמעט ישראלי, ואילו היא מסתווה היטב בנוכחותו המרשימה, בגדיה מעידים על חוסר עניין בחיצוניותם של דברים, טובת לב ומעשית להחריד.

• מה עושים כשהורה קשיש מאושפז? 10 טיפים
• החיים בצד השני: לחיות עם חולה אלצהיימר
• כל השאלות, כל התשובות: פורום 65 פלוס
• לאחר שהתיישבתי הבטנו אחד על השני בחיוך של חברים טובים, מושכים את הרגע הזה עוד קצת לפני שניכנס לעניינים - כמו השתיקה שמסביב למדורה רגע לפני שהוידויים המעניינים מתחילים לצאת. "Cómo está usted amigo", הוא מחייך, ובתו המבינה נותנת לו את כל הזמן שהוא צריך, לפני שמתחילה, בעברית כדי שלא יבין.

בזמן שהיא מדברת, הוא כביכול לא מבין, פוכר ידיו כילד, שפתיו קפוצות, ממתין בשקט לתורו. מביט בביטחון מלא בבתו, בת לווייתו, הדואגת לו הכי נכון, החושבת רק עליו ולא דואגת לעצמה ולו לרגע. השתיקות שלו ארוכות כבר זמן מה. לצערי, הדמנציה מתפשטת, הגוף בוגד, רשימת התרופות מתארכת. אך עיניו מלאות בטוב שלא ראיתי באחר, לנוכחותו הילה מיוחדת במינה המקיפה אותו בבוהק הזוהר בתמימות. מלאך שברירי, זקוק למישהו שיראה את ההילה שמעבר למעטפת הבלויה.

צילום: אורה לב

"אני בכוונה לא אומרת את שם המדינה, כי הוא רוצה לחזור הביתה. את הטיסה לטיול בלונדון הוא לא עבר בהצלחה, אתה זוכר שהיה חשד אז שבגלל הטיסה הוא חטף אירוע, אז טיסה הביתה - אין סיכוי! הגריאטר אמר שאולי לשם הוא יגיע, אבל לחזור, די בטוח שלא". עיניה מתמלאות לחלוחית, אך היא עוצרת את עצמה. הוא מביט לכיוון אחר, מודע לרגשותיה, חש ברעידות קולה גם בלי להישיר מבט. נראה כאילו הוא נמצא הרחק מכאן, כאילו כבר נסע.

אנחנו לא מדברים אפילו אנגלית, שאותה הוא קצת מבין. אומנם לא נעים לי לדבר כך בנוכחות מטופל, אך לפעמים חייבים, החיים לא פשוטים. לאחרונה העברית שלו נעלמה, חצי מהאנגלית איתה, מאז האירוע המוחי האחרון ובכל אירוע שכזה אזורים שונים במוח פשוט כבים.

"אתה חייב להגיד לו שהוא לא יכול לנסוע, לך הוא יקשיב. אני אהיה חייבת לנסוע איתו, לחודש שלם", היא אמרה. בתחילה לא הבנתי את החיבור בין שני חלקי המשפט, כלא מאמין למשמע אוזניו. עכשיו אני בוודאי מצטער על כך שדיברנו עברית לא מתורגמת. "מי בכלל יטפל בו שם, הוא לא מבין, הם עסוקים, עובדים". הבקשה הזו הפתיעה אותי, היא כבר מכירה אותי ויודעת שאני לא מאוד ממושמע, "את יודעת שאני לא יכול להתערב, זה ביניכם". אבל היא ממשיכה, עדיין בעברית, ואני מקשיב, אולי בכל זאת תעלה טענה משכנעת, אולי היא בעצם המטופלת שלי היום, ולא רק הוא. הוא בא איתה לכאן מאי שם אך היא לעומתו עזבה את 'שם', ברחה בשל סיפור חיים משלה, עברה עם מזוודה קטנה לכאן, להתחיל מחדש.

"אני מבין שאתה רוצה שאנחנו נעזור לך לעשות מעשה לא אחראי והרפתקני", אני שואל אותו, "למה?". הוא לא מבין והיא חוזרת ומסבירה בספרדית, ואז הוא מבין וצוחק, מרצין ועונה באיטיות, שעון קדימה, כך שאבין, "רוצה להיפרד מאחי" (הם היו בקשר מצויין, היא מסבירה), "הבנתי, אך היכן תגור?" אני שואל, "בבית כמובן" (יש לו בית גדול מול הים, קרוב לעיר בה חי כל חייו ולשם הוא רוצה לחזור, הוא מסבירה).  

"תראי אני לא יכול להחליט כאן ביניכם, יש כאן סיכון אמיתי אבל אני בטוח שגם את לא מעדיפה שהוא יבלה את שארית ימיו בקומה שביעית עם חלון לבניין השכן". אני מביט בה לרגע, מבטי משתדל ללטף, כביכול אומר שזה בסדר, שהוא צריך את זה ושאולי היא חזקה מספיק בכדי לוותר לו. שיש לה כוחות לשים אותו במקום הראשון ואותה שניה, שוב. אני רואה אותה מבולבלת קצת מהתגובה, אולי שוקלת מה עוד לספר ומה לא, משלימה בראשה עם הרעיון ולבסוף אומרת: "אני מבינה את זה עכשיו, אבל אני לא אסע! אחי שגר בארץ ייסע אתו".

עכשיו גם אני הבנתי לראשונה, זה לא הוא זו היא.

בגיל מבוגר ובוודאי בעת דמדומי החיים רובנו נהיה תלויים, בבני זוג ובילדים או באחרים. אנו מאבדים כך חלק מהעצמאות שלנו על בחירותינו, ובמקרים מסוימים על רכושנו ואף על גופנו. סיפורם של המטפלים בנו מתגנבים לעיתים אל תוך חיינו עד שכמעט ומחליפים את הסיפור שלנו; העדפות המטפל מחליפות את העדפותינו שלנו, תחומי העניין והתחביבים שלהם הופכים להיות שלנו, טעמנו באוכל משתנה ועוד. אנו עשויים שלא לשים לב לכך, עד הגעה למצבי משבר כגון התנגשות של סדרי עדיפות אידיאולוגים בחיים או תחושת אובדן מוחלט של עצמך בתוך חייו של אחר.

אם מחלה קשה פוגשת אותנו בגיל צעיר יותר, הצורך לוותר על השליטה לא צפוי ומפחיד עוד יותר ועשוי אף לעורר התנגדות רבה אצל מטופלים לעצם התמיכה. כל זה קורה דווקא עם המטפלים האכפתיים ביותר, אגב תוך כדי כך שגם הם מאבדים חלק מהשליטה על חייהם, ולפעמים לא זוכרים מה היה חשוב להם לפני שהקדישו חייהם לטיפול בבן זוג שהמזדקן במפתיע, אב מבוגר, או ילד נכה. ההיו חלומות, אהבות, תחומי עניין משלהם לפני שמצאו עצמם בוקר אחד מקדישים את רוב מרצם וזמנם לטיפול באחר?

אני מתקרב אליו למרחק נגיעה, חופן את ידו בידי ופונה אליו באנגלית ולאט, "אתה רוצה לעשות מעשה מסוכן מאוד, חסר אחריות ובוודאי לא בריא כפי שנאמר לך בצדק מוחלט, חייך יהיו בסכנה". אני רואה אותו קמל בכסא. "אבל אם אתה מודע לסיכון ובכל זאת רוצה לנסוע, אז אני ממליץ לכם לנסות ולמצוא את הדרך הכי בטוחה שאפשר. אם אתה חייב זאת לעצמך, מה אני יכול להגיד?". הוא פורץ בבכי של שמחה, גם אני מרגיש לחלוחית בעיני ומבין כי ההחלטה נפלה.

הוא לוחץ את ידי בחמימות ובהתרגשות ומנסה להביע במעט אנגלית שנותרה בו את תודתו. גם בתו מרשה לכמה דמעות לזלוג. אני מעודד אותה ומסביר לה בעברית כיצד אנסה לעזור לפני ואחרי הנסיעה כך שבכל זאת נצמצם את הסיכון לאירוע מוחי נוסף, דילול דם, גרביים מיוחדות, אנשי קשר במדינה אליה הוא נוסע. נותן את תיבת האימייל שלי ואנו קובעים להיפגש רגע לפני הנסיעה שוב. מחשבה טורדנית מלווה את ההסברים שלה על התארגנות "בתוך מספר חודשים", אני רק מקווה שיספיק לעשות זאת.

החיים האישיים של המטפלים והמטופלים חייבים להיות מוגנים כבעלי משמעות לא פחות מאשר החשיבות הברורה של המשפחה כתומכת בתקופת משבר. האיזון חשוב לשני הצדדים באותה המידה, ובעיקר בליווי ממושך במצב של מחלה ונכות כרונית או ממושכת. אובדן הדומיננטיות שלנו בסיפור חיינו, כמטופל או מטפל, לעיתים אינו נסבל וצריך למצוא דרך להתיר מעט את החבילה ההדוקה של "תומך-נתמך", ולנסות למצוא כוחות נוספים שיסייעו לנו בטיפול, לפי הצורך.

המצוקה שלו הייתה של חסר ישע, מוגבל בהחלטותיו. מצוקתה שלה הייתה בשל הלחץ להפסיק את רצף החיים שלה באבחה חדה ובעיקר בשל החשש מחזרה למדינה ממנה החישה רגליה. כיצד יראו חייה שלה בחודש שבו הוא יהיה שם, האם הוא יעריך יותר את ההקרבה והתמיכה שלה כאשר יהיה תלוי באחרים, או שדווקא ירווח לו? האם תסלח לעצמה על כך שנתנה לו לנסוע בלעדיה? האם הוא יחזור? כל השאלות האלה ממשיכות לקנן בי הרבה אחרי שעזבו את החדר. האם שוב אני לוקח סיכונים, מיותרים? האם אראה אותו שוב? אני מאמין שכן, הוא קרוב אצלי בלב.