פוסטים אחרונים

כרוניקה של מוות ידוע מראש

כרוניקה של מוות ידוע מראש

שבועות ארוכים בילתה עם בעלה בטיפול נמרץ, גדושים בהתערבויות חודרניות שונות ושהיות במחלקות שכבר לא זכרה את שמן. הטרגדיה התרחשה ממש לנגד עיניה אבל היא היתה חסרת אונים

החופש לחיות, בסוף החיים

החופש לחיות, בסוף החיים

ככל שאנחנו מזדקנים אנו תלויים במידה הולכת גוברת באחר. התלות הזו גורמת למטפלים בנו להשפיע על החלטות שאמורות להיות שלנו. איך שומרים על החופש גם כשתלויים באחר?

טיפלתי בה, נפרדתי ממנה – נשארתי איתם

טיפלתי בה, נפרדתי ממנה – נשארתי איתם

איך מבשרים את הגרוע מכל? איך נפרדים ממטופלת, ואיך ממשיכים ללוות משפחה אחרי הסוף ממנו פחדו? על ביקור בית שהפך לשיעור לחיים

רק בגלל הרוח

רק בגלל הרוח

אישה שרואה את בעלה לאחר מותו, גבר שמציל את אשתו מהעולם הבא וביקורי פתע של מלאכים. סיפורי רוחות הם הסוד השמור של אלו אשר נותרו לבדם, סוד שמעניק להם שותף לדרך וחבר למסע

כשהרפואה פוגשת את האמנות

כשהרפואה פוגשת את האמנות

חופשת יום הולדת בלונדון, תערוכת אמנות ותיאטרון בובות גרמו לי לחשוב על על הקו הדק שבין אלטרואיזם ורפואה מודרנית, מכשף ומלאך, תקוות וניסים, ולאן בעצם אנחנו כולנו מתקדמים בבטחה?

אם תשאלו אותה היא לא חולה, יש לה מחלה. אז מה?…

אם תשאלו אותה היא לא חולה, יש לה מחלה. אז מה?…

האבחון פוספס במספר חודשים והסרטן התגלה בשלב נורא. היא לא ממש נאבקת במחלה, אבל מנהלת מאבק אישי מאוד לשמור על "החיים הרגילים", ממשיכה לעבוד, נצמדת בשארית כוחותיה לשגרה, לא מוכנה לוותר. אם תשאלו אותה אז לא, היא לא חולה. זה טוב? זה רע? ומה אתם הייתם עושים?

רופא המשפחה והטיפול בחרדה

רופא המשפחה והטיפול בחרדה

אלפי אנשים מדברים מדי יום עם רופאי המשפחה שלהם או מגיעים למיון עם בעיות שונות, שלכאורה נשמעות רפואיות ולמעשה מבטאות מצבי עומס וחרדה מצטברים. חרדה היא המקור העיקרי לתלונות שמושמעות בחדרו של רופא המשפחה ובחדר המיון

זהירות, התרופה הזו נובחת

זהירות, התרופה הזו נובחת

לתרופה הזו לא דרוש אישור של משרד הבריאות או מינהל התרופות הפדרלי של ארה"ב. היא מפחיתה חרדה ודיכאון, משפרת את מצבם של חולי סרטן ודמנציה, מביאה להורדת לחץ הדם, תורמת לשיפור במצב הכולסטרול ואפילו מזרזת החלמה של ילדים לאחר שחרור מבית החולים. והיא גם מלקקת. כלבים, חתולים ושאר חיות המחמד שלנו, הצד שלא הכרתם

למה אנחנו לא יודעים איך למות?

למה אנחנו לא יודעים איך למות?

האם מרכזי הבילוי בבתי החולים, המשדרים חוויית "דיוטי פרי" עליזה, הם דבר רע או דבר טוב? האם הם מעניקים לנו כוחות להמשיך הלאה גם במצבים רפואיים קשים, או גורמים לנו לפספס חוויה אינטימית, עמוקה ולפעמים גם כואבת. מחשבות בעקבות טורו של סייד קשוע במוסף "הארץ" – פוסט אורח של ד"ר ישי לב