יש מעט מאוד טקסים שאנו מפיקים לעצמנו במהלך החיים.
את הברית, ימי ההולדת ובר/בת המצווה מפיקים לנו הורינו. את חתונת הכסף וההלוויה מפיקים ילדינו. לנו נשארו בתווך כמה ימי הולדת וחתונה אחת (או שתיים, או שלוש…). אולי מסיבה זו הפך טקס החתונה לאירוע מורכב כל כך. מלבד החשיבות שבאיחוד מדובר בעצם בפעם היחידה בחיים שבה אנחנו יכולים להחליט (במגבלות הכסף, הדת, ההורים) איך ייראה יום חגנו. זהו הטקס המשמעותי ביותר, שבו חלומות יכולים להתגשם, וידויים אישיים להיאמר וגורלות להיקבע. אבל אחרי החתונה, עולם כמנהגו נוהג. חלקנו יחגגו לידות, בריתות וימי הולדת מפוארים, אבל הטקסיות והכוונה הפנימית לא יהיו נוכחים יותר כי הדברים החשובים כבר נאמרו.
אני, שלא נישאתי לאבי ילדיי, הרגשתי החמצה גדולה בצד הטקסי-חגיגי של חיי, לכן התעקשתי עם הולדת בני הבכור לערוך טקס לידה. המילים "טקס לידה" נשמעות מסטיות במקצת אבל בסך הכל דובר על אירוע פשוט בחוף הים שבו בורכו ההורים החדשים והנשמה החדשה שהגיעה לעולם. בטקס נכחו חברים טובים וכמה בני משפחה, ואני ידעתי שגם אם לא מדובר באירוע חגיגי של עשרות משתתפים ב"ארמון הירקון" – זכינו.
את האירוע ניהלו חברים מ"הרוח הגדולה" (סוג של שמאנים) שעורכים טקסי לידה, התבגרות ומוות. הם הנחו את המשתתפים בנעימות גדולה ולא דרשו תמורה כספית.
הידיעה שבכורי בורך על ידי מעגל האנשים שיהיה קרוב לו ביותר חיממה לי את הלב, כי טקסים נועדו לכך שדברים טקסיים יאמרו בהם, דברים שלא נאמרים כבדרך אגב. לידה נראתה לי אירוע שבו מתנות רוחניות, ברכות ותודה צריכים להיאמר.
לקראת סוף הריוני השני פגשתי את שירה לוריא, ידידה שסיפרה לי על ערבי רווקות שהיא עושה, ערבים מקסימים ששמים את הדגש על המעבר מחיי הרווקות לחיי זוגיות. דיברנו על המשמעות הנפלאה של טקסי מעבר ושאלתי אותה אם תסכים לעשות מעגל נשים עבורי. טקס מעבר לאמהות.
שירה הסכימה בשמחה, ביקשה שאעביר אליה רשימה של עד 10 נשים שהייתי רוצה שישתתפו והיא תעשה את כל השאר. האמת היא שקצת חששתי מכל העניין. מאוד נמשכתי אל מפגש נשים שכזה, אבל גם חששתי מאוד שהנימה הרוחנית תגיע לשיאים מביכים. בכל זאת העברתי את הרשימה, שבה כללתי חברות טובות, חברות פחות טובות אבל שנוכחותן עושה לי טוב ו… אמא שלי.
אחרי שנקבע התאריך, שירה התקשרה לכל אחת מהבנות, תידרכה אותן לגבי מה הולך להיות ומה צריך להביא. וכך, ערב אחד, בסוף ההריון התכנסו כולן אצלי בסלון, חגיגיות ומאירות.
שירה, לבושה בלבן, פיזרה כריות רכות במעגל, הדליקה נרות ויצרה אווירה. אני בינתיים דאגתי: הרי כינסתי את הנשים החשובות ביותר בחיי בלי לדעת מה הולך לקרות מתוך מניע אנוכי מאוד – טקס מעבר בשבילי.
אחרי שהתיישבנו במעגל, שירה תדרכה את הבנות להציג את עצמן כל אחת בתורה ולספר בקצרה על ההיכרות איתי. כך, לראשונה זכיתי לשמוע מפיהן על ההתרשמות ממני, על הרגעים הראשונים של החברות, על המקום שלי בחייהן.
בהמשך כל אחת התבקשה לספר לי על חוויה מעצימה שאירעה בלידות שעברה. מיכל סיפרה על הכוח לבחור בתנוחה העדיפה עליה למרות הערות המיילדת, נגה על ההבנה שהיא זו שתתווה את הדרך, דנה על השקט והרוגע הפנימי שליוו אותה דווקא ברגעים הקשים ואמא שלי על הרופא שלקח אותה על הידיים לחדר הלידה. כולן מופלאות כולן חזקות כולן מדהימות כל כך. וכל סיפור מדבר אליי, וכל סיפור מחזק ומחבר אותי פנימה.
הן השתקפו לעיניי ברגעי הנשיות המזוקקים ביותר, ברגעי הלידה. וזה גם היה הרגע החזק ביותר בערב כולו, הרגע שבו הבנתי שגם אני שייכת למעגל הזה, גם אני כמותן – אישה שיכולה ללדת, והכוח לעבור דרך הכאב שעד עכשיו נראה לי מאיים כל כך נמצא גם בי.
בסיום המעגל נתנה לי כל אחת מתנה סמלית: פרח מקקטוס שצומח יום אחד בשנה, ציור של לידה, פנקס מצויר ביד עם קופונים לשימוש אחרי הלידה (שלפיו אני זכאית ל-2 עוגות, 4 שעות בייביסיטר, 4 מכונות כביסה וכו') ואמא שלי נתנה לי נעליים. יפות דווקא.
בשבילי, המהות האמיתית של הערב הזה התחלקה בין ההודיה על כך שאני מוקפת נשים מדהימות כאלה לבין הכוח שקיבלתי. מרוב התרגשות והעצמה נשית כבר לא יכולתי לחכות שהלידה תגיע.
קשה לומר שזכרתי כל אחד ואחד מהסיפורים בשעות הלידה: לא הייתי עוצמתית ונחושה כמו מיכל, גם לא רגועה ושלווה כמו דנה אבל הכוח שיצרו כל הסיפורים יחד איפשר לי לזכור כל הזמן לבחור בעצמי, לשלוט ולנתב את הלידה בדרך שלי.
היום הילדה כולה
אולי במקום לחפש את עצמך בכל מיני מקומות שלא שייכים לך ולנשמתך פשוט תלכי למקור שממנו באת? את יהודיה וליהדות יש "טקסים" במרכאות כי זה לא טקס אלא מהות של יום לכל אירוע מרגש: ברית בר מצוה חתונה לוויה.
תחשבי על זה טיפה, ותביני שהחיפוש שלך לחויות רוחניות במקום שהן אינן והזלזול במקור הוא מגוחך